אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

פרשת "תצווה" ניצבת במרכז שתיים וחצי הפרשיות הפורשות את ציוויי הקמת המשכן. קודמת לה פרשת "תרומה" ומשלימה אותה מחצית פרשת "כי תישא". בניית המשכן היא מעשה חד פעמי, שאין לו לכאורה השלכה על חיי העם לדורות. ובכל זאת, התורה מוסרת לקוראיה תוכנית בניה דקדקנית עד מאוד. כל רכיב מתואר בקפידה; כל הליך מעוצב לפרטי פרטיו.

פרשתנו עוסקת בבניית המשכן והיא פותחת בציווי למימונה: "דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה".

על כך נאמר בקובץ המדרשי הימי-ביניימי שמות רבה (לג, ז):
"ויקחו לי תרומה" הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] "תורה ציווה לנו משה… מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד). אל תהי קורא "מורשה" אלא 'מאורסה'. מלמד, שהתורה ארוסה לישראל, שנאמר: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא). עד כאן.

מה בא מדרש זה ללמדנו, וכיצד זה קשור לתרומה לבניית המשכן?

פרשת משפטים מניחה את היסודות לצדק ולמשפט המקראיים. היא כוללת חוקים רבים מתחום המשפט האזרחי – מנזקי גוף ועד פגיעה ברכוש – שמטרתם ליצור חברה שפועלת באופן הוגן, ובמיוחד כזו שלוקחת אחריות על מי שנפגע או חלש. לאורך הפרשה ניתן לראות שהחוקים פונים בעיקר אל מי שמחזיקים בכוח. כך, למשל, הדינים העוסקים בעבד עברי מגדירים את הזכויות והחובות של האדון, ודיני גניבה ונזקי רכוש מטילים אחריות על בעלי רכוש לנזקים שנגרמו על־ידי קניינם. נראה שההנחה העומדת בבסיס הפרשה היא שכדי ליצור חברה מחויבת לצדק ולשוויון, יש לפנות אל בעלי הכוח.

text