אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

עם ישראל מתכנס לחגוג השבוע את חג החירות, עם קיינדלך וחרוסת ושאר מטעמים, בעוד מדינת ישראל במלחמה שאיננה עוד מלחמה על חירותה (שהרי היא "מעצמה אזורית") אלא על רצונה להמשיך ולשעבד עם אחר.

בעת הקמתה ביקשה המדינה היהודית לחתור לשלום עם שכנותיה, להשתלב באזור, להיות מדינת מופת מוסרית (לפחות לכך שאפה). היתה זו מדינה יהודית שביקשה לקיים כאן יהדות של חמלה של חירות ושוויון ברוח חזונם של נביאי ישראל.

לקראת שבת הגדול בימים רועדים של מלחמה, תיכף נשאל כמנהג הדורות מה נשתנה. וכל כך הרבה השתנה. כולנו השתנינו בשנים האלה. העולם בתהליכי השתנות כוחניים ועצומים. יש בזה משהו שמשתק מאד את האמונה והרוח. ובתוך זה, שבת הגדול היא סירוב להשתתק. היא צו יהודי עתיק ונצחי להקשיב מבעד למלחמה לשליחות עתיקה ונמשכת שלקחנו עלינו, לגדול ולגדל חיים קדושים וראויים, גם בתנאים הכי כואבים. כמו שמתארת זאת סיון הר שפי, לגדול ושהלב יותר ענו.

אז מה המשמעות של שבת הגדול? מה היא באמת דורשת מאיתנו?

פרשת ויקרא נפתחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').
שימו לב: אלוהים עוד לא מדבר אל משה [הצורה השכיחה של הפנייה האלוהית למשה בספר ויקרא היא: "וידבר ה' אל משה:]. אלוהים קורא למשה. נראה שיש כאן הזמנה לקרבה ולהקשבה מצד האל.

חז"ל שמו לב לכך שהמילה "וַיִּקְרָא" נכתבת בתורה עם א' תלויה ("קטנה"). יש שראו בכך ביטוי לענוותו של משה. אבל אולי האות התלויה מזכירה גם שהקריאה האלוהית אינה תמיד רועמת. לפעמים היא כמעט לחישה. היא תלויה ביכולת שלנו לשים לב, להקשיב ולהגיב.

text