אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

פרשת ויקרא נפתחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').
שימו לב: אלוהים עוד לא מדבר אל משה [הצורה השכיחה של הפנייה האלוהית למשה בספר ויקרא היא: "וידבר ה' אל משה:]. אלוהים קורא למשה. נראה שיש כאן הזמנה לקרבה ולהקשבה מצד האל.

חז"ל שמו לב לכך שהמילה "וַיִּקְרָא" נכתבת בתורה עם א' תלויה ("קטנה"). יש שראו בכך ביטוי לענוותו של משה. אבל אולי האות התלויה מזכירה גם שהקריאה האלוהית אינה תמיד רועמת. לפעמים היא כמעט לחישה. היא תלויה ביכולת שלנו לשים לב, להקשיב ולהגיב.

מה נדרש כדי לברוא משהו חדש לגמרי — משהו שמעולם לא היה קיים קודם לכן?

בפרשת השבוע, ויקהל-פקודי, אנו מגיעים לבנייה המיוחלת של המשכן — המקדש הראשון של בני ישראל, שדרכו הם אמורים לזכות לקרבה מתמשכת לשכינה. היבט ראוי לציון בבניית המשכן הוא שהעבודה מבוצעת לא על ידי שבט אחד או גילדה מקצועית, אלא על ידי כל אלה שהם חכמי לב — גברים ונשים כאחד. על העבודה מנצחים בצלאל ואהליאב, שהוענקה להם חכמת הלב במידה מיוחדת מאת האל.

אחרי חטא העגל שאנו קוראים עליו בפרשת השבוע משה רבינו מגיב לאיום מצד ה' להשמיד את עם ישראל בטעון ייחודי שמשמש את הנביא יחזקאל (בהפטרה שאנו קוראים השבוע לכבוד פרשת פרה) כבסיס לגישה דתית ייחודית לגבי מהות ותכלית הקיום של עם ישראל. טענת יחזקאל הבסיסית היא שהישרדות עם ישראל וחזרתו לארץ ושגשוגו שם יש בהם קידוש השם מובהק. הבה ניגש לטקסטים מהם אנו למדים זאת.

text