אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

לקראת שבת הגדול בימים רועדים של מלחמה, תיכף נשאל כמנהג הדורות מה נשתנה. וכל כך הרבה השתנה. כולנו השתנינו בשנים האלה. העולם בתהליכי השתנות כוחניים ועצומים. יש בזה משהו שמשתק מאד את האמונה והרוח. ובתוך זה, שבת הגדול היא סירוב להשתתק. היא צו יהודי עתיק ונצחי להקשיב מבעד למלחמה לשליחות עתיקה ונמשכת שלקחנו עלינו, לגדול ולגדל חיים קדושים וראויים, גם בתנאים הכי כואבים. כמו שמתארת זאת סיון הר שפי, לגדול ושהלב יותר ענו.

אז מה המשמעות של שבת הגדול? מה היא באמת דורשת מאיתנו?

פרשת ויקרא נפתחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').
שימו לב: אלוהים עוד לא מדבר אל משה [הצורה השכיחה של הפנייה האלוהית למשה בספר ויקרא היא: "וידבר ה' אל משה:]. אלוהים קורא למשה. נראה שיש כאן הזמנה לקרבה ולהקשבה מצד האל.

חז"ל שמו לב לכך שהמילה "וַיִּקְרָא" נכתבת בתורה עם א' תלויה ("קטנה"). יש שראו בכך ביטוי לענוותו של משה. אבל אולי האות התלויה מזכירה גם שהקריאה האלוהית אינה תמיד רועמת. לפעמים היא כמעט לחישה. היא תלויה ביכולת שלנו לשים לב, להקשיב ולהגיב.

מה נדרש כדי לברוא משהו חדש לגמרי — משהו שמעולם לא היה קיים קודם לכן?

בפרשת השבוע, ויקהל-פקודי, אנו מגיעים לבנייה המיוחלת של המשכן — המקדש הראשון של בני ישראל, שדרכו הם אמורים לזכות לקרבה מתמשכת לשכינה. היבט ראוי לציון בבניית המשכן הוא שהעבודה מבוצעת לא על ידי שבט אחד או גילדה מקצועית, אלא על ידי כל אלה שהם חכמי לב — גברים ונשים כאחד. על העבודה מנצחים בצלאל ואהליאב, שהוענקה להם חכמת הלב במידה מיוחדת מאת האל.

text