אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

פרשת משפטים מניחה את היסודות לצדק ולמשפט המקראיים. היא כוללת חוקים רבים מתחום המשפט האזרחי – מנזקי גוף ועד פגיעה ברכוש – שמטרתם ליצור חברה שפועלת באופן הוגן, ובמיוחד כזו שלוקחת אחריות על מי שנפגע או חלש. לאורך הפרשה ניתן לראות שהחוקים פונים בעיקר אל מי שמחזיקים בכוח. כך, למשל, הדינים העוסקים בעבד עברי מגדירים את הזכויות והחובות של האדון, ודיני גניבה ונזקי רכוש מטילים אחריות על בעלי רכוש לנזקים שנגרמו על־ידי קניינם. נראה שההנחה העומדת בבסיס הפרשה היא שכדי ליצור חברה מחויבת לצדק ולשוויון, יש לפנות אל בעלי הכוח.

פרשת יתרו מביאה את סיפורה של התגלות האל לחברה האנושית. ולצידו, באורח השזור בו לבלי התר, את ההתמודדות עם דמותו האנושית של משה, מנהיג העם והנביא. שני מישורים אלה כרוכים זה בזה מראשית הדרך. כבר למראה הנס של חציית הים והגאולה המלאה מעבדות מצרים, הייתה תגובת העם הנלהבת: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). במעמד הסנה חרד משה שמא העם לא יאמין לו (שמות ד, א). עתה הם מאמינים בו ממש כשם שהם מאמינים באלוהיו. שני מישורי אמונה אלה מתערבבים באורח מסוכן שהמחיר עליו עוד ייגבה בהמשך הדרך. עירוב תחומים זה הוא שיוביל לטרגדיה המגולמת במעשה העגל, לנוכח היעדרותו הממושכת של משה. תחושת היתמות של העם נביאה אותו לתבוע מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). היעדרו של האיש מוביל לדרישה 'לעשות' אלוהים. מכאן קצרה מאוד הדרך לריקוד האקסטטי לנוכח העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לא, ד). העגל ולא ה'; העגל ולא המנהיג.

אמונה אינה צומחת מעדות לניסים, אלא מחינוך, בחירה ומחויבות מתמשכת. זהו המסר של הנרטיב בקריאת התורה השבועית – כך מלמד ישעיהו ליבוביץ' ב"שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע". הוא מצביע על ההדגמות החוזרות ונשנות של חוסר אמונה של העם, למרות הנס של קריעת ים סוף, לפני האירוע ואחרי האירוע, כאשר התמודדו עם האיומים הקיומיים של מרכבות מצרים המתקרבות ומחוסר מים ומזון במדבר.

text