אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

בפרשתנו, נמצאת השיחה של אברהם עם אלוהים על הריסת העיר סדום ועמורה יחד עם תושביה. אלוהים מסכים שאם יש עשרה צדיקים (אני מפרשת את המילה ״צדיקים״ כ״פועלי צדק״ כי אני לא מאמינה בקטגוריות של ״צדיק״ ו״רשע״, אלא ב״רודפי צדק״ ו״רודפי אי-צדק, או רשע״) בעיר, העיר כולה תינצל.

בסוף, כנראה שאין אפילו עשרה תושבי העיר שמוכנים להרים קול של צדק בין הרעש ההמוני כדי להציל את המלאכים (לדעתי, גם לוט נכשל במבחן כי הוא היה מוכן לזרוק את בנותיו להמוני סדום במקום המלאכים), אבל העיקרון נשאר. אילו היו מרימים את קולם, אלוהים היה מציל אותם. יש תמיד תועלת להרים קול של צדק, אפילו מהמקום של המיעוט.

יכולנו לצפות שפרשת לֶךְ לְךָ הפותחת את הסיפור הלאומי של עם ישראל, תהיה הפרשה הראשונה בתורה. אבל לא כך הוא. אחד עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית עוסקים באנושות כולה, ורק בפרק י״ב מופיע אברם שפותח את סיפור האבות המייסדים של העם. דחיית העיסוק בעם ישראל לטובת תיאור תחילתה של האנושות מלמדת שעם ישראל צמח מתוך החוויה האנושית והוא חלק ממנה.

אחרי שנתיים של תחושת מבול – אולי מתחילים לראות כאן 'יבשה'.

החזרת החטופים החיים מילאה את ליבנו הודיה ואנו נמשיך ונפלל לשוב כל 13 החללים הנותרים, או אז, נדע מנוח בסוגיה הכל כך כואבת הזו, המלווה אותנו מאז אסון אוקטובר 23.

text