אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

בשנתיים האחרונות נישאו בפינו שמותיהם של החטופים, ילדים זקנים וטף. אנשים שלא הכרנו הפכו לקרובים לנו והתחקינו אחר קורות חייהם, חלומותיהם ואהוביהם. כאבנו ובכינו עם משפחותיהם והצטרפנו לזעקותיהם. שמותיהם חידדו את משמעות השם בקורות עמנו. לשמחתנו, החטופים החיים כבר שבו לביתם ולמשפחותיהם, אך שמותיהם של כל החטופים, החיים והחללים, אשר נותרו בלבבות, מייצגים את ערכם הנשגב של חיי האדם.

כאשת חינוך הייתי 'קנאית לשם' עוד בימים בהם עסקתי בחינוך בבית הספר, היה חשוב לי להכיר כל תלמיד ותלמידה בשמם כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים. השקעתי בכך את כל מרצי ומאודי. נוכחתי לדעת שתהליך הכרת השמות גואל אותנו מאלמוניות ומסייע למזער את חוויית הניכור והסתמיות שאנו חווים במסגרות רבות.

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, ספר של הבטחות וחלומות, של נדודים, קנאה ופיוס, של משפחה ההופכת לעם. היא איננה מסתיימת בגאולה, אלא במוות: יעקב מת, יוסף מת, ובני ישראל נותרים במצרים. זהו סיום שאיננו פתרון, אלא נקודת מעבר. מקום שבו נדרשת הכרעה: האם ניאחז בעבר, או נניח תשתית לעתיד.

ברגעי הפרידה שלו, יעקב מברך את בניו. הברכות אינן מחמאות מנחמות, אלא שילוב מדויק של אמת וחסד. אמת שאינה מטשטשת אלימות, קנאה ושבר; וחסד שאינו מוותר על האמונה שבני אדם, על כל מורכבותם, יכולים להשתנות. כך נבנית שותפות, וכך נבנה עם: לא בהכחשה, אלא בהליכה אמיצה עם חסד ואמת יחד.

גם אנחנו עומדים ברגע כזה. קמפיין מימון ההמון שהסתיים לאחרונה היה הצלחה מסחררת. רבות ורבים בחרו לתרום, לשתף ולהתייצב לצד הדרך שלנו. זוהי עדות חיה לכוחה של קהילה רחבה, ולכך שהעשייה הזו נוגעת, מחייבת ומעוררת אמון. על כך נתונה תודה מעומק הלב.

פרק מו. יוסף חושש מאוד. פתאום הוא שואל את עצמו: למה התחייבתי? השתגעתי? מי אני בכלל לקבל החלטות כאלה? רגע, רגע…. נלך צעד אחורה. במה מדובר?

כזכור, בתחילת פרשת "ויגש" יוסף התרגש מאוד מנאומו של יהודה. הוא פרץ בבכי, חיבק את אחיו, ובפרץ של התלהבות הזמין את אביו וכל משפחתו, 70 נפש, לבוא לחיות במצרים, ואף נקב במקום ספציפי: "וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל-תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְץ וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ." (בראשית, מה, ח-יא).

חתיכת התחייבות. לרגע שכח יוסף שיש מישהו מעליו (פרעה), על אף שהוא, יוסף, "מושל בכל ארץ מצרים". ועל כן, בסוף פרק מו אנחנו פוגשים אותו במצב רוח שונה מאוד. פתאום הוא מבין שהוא הבטיח הבטחות על דעת עצמו, בלי לבקש את רשותו של פרעה. המשפחה כבר מתקרבת למצרים, ויוסף מבין שהנה הנה הם מגיעים, ופרעה יגלה שיוסף חרג מגבולות הסמכות שלו.

text