תשע"א
תש''ע
תשס''ט
תשס"ח
תשס"ז

אפוקליפסה, גאולה וסוכות
מדוע קוראים בסוכות הפטרות הקשורות לתקופת המשיח, במיוחד פרקים מספר זכריה ומספר יחזקאל, המתארים אירועים אפוקליפטיים אלימים? אחת מהתשובות אפשר למצוא בחיבורו המפורסם של פרנץ רוזנצוויג "כוכב הגאולה",  המתבסס על שלושה יסודות מרכזיים בהשקפת עולמו הפילוסופית הדתית, שבה שלושת הרגלים מקבילים לשלושת השלבים של ההיסטוריה הקדושה ביהדות: בריאה, התגלות וגאולה. יציאת מצרים, המונצחת ע"י חג הפסח, יכולה להיות במשמעות מטפורית מסויימת גם רגע של בריאה והתחלה של העם היהודי, שבועות, החג של מעמד הר סיני, הוא כמובן ההתגלות, בשעה שסוכות האחרון, ובמובן מסויים היחיד מבין השלושה שאיננו היסטורי, ומצביע לעבר העתיד הלא ידוע, לתקופת הגאולה.
שלושת החגים הללו גם מקבילים לשלושת התקופות של האדם: בחרות, בגרות וזקנה. שלושת המגילות הנקראות בחגים אלו מדגימות זאת בבהירות: שיר השירים משקף את הליריות הרומנטית של הבחרות, את ההיבלעות המוחלטת אחד בשני של שני אוהבים. מגילת רות מתארת את הדאגה הרצינית המעשית של תקופת הבגרות, אמצע החיים,ואפילו העניין "הרומנטי" מתואר כאחריות ובהקשר חברתי. קהלת, מסתכל אחורה על חייו, במידה של ריחוק האפשרית רק בזקנה, ומסיק מסקנות על חייו. כך גם סוכות, מגיע בזמן של סיום, של שלמות, של אסיף – אך גם בנקודה שבה מחכים להתחלת המעגל הבא, בו חייבים לעבור תחילה את הקור של שנת החורף, מעין "מות קטן" בעולם הטבע. (מעניין שבדוקטרינת העולם הרבני, המשפט בראש השנה נראה כמין גרסה מוקטנת או אילמת של המשפט שעובר כל אדם בסוף חייו/חייה. זה יכול להיות גם משמעות נוספת לאור המשוואה:סוכות/תשרי=זקנה/מוות=מעבר לעתיד).

אפשר לקחת את האנלוגיה צעד אחד קדימה: בדיוק כמו שמוות, אפילו אם הוא נראה בעיני המאמין כמעבר לשלב חדש,  הוא מלא בפחד, כאב וחוסר ביטחון, מה קורה לאחר המוות היא "נעלם גדול", כך גם תקופת המשיח, כ"שלב שלישי" בהיסטוריה, היא נעלם גדול מבחינה היסטורית. כמו הידע שיש חיים שלאחר המוות, זה עניין של אמונה יותר מאשר ידע ממשי אמפירי.
אחרי שכל זה נאמר אנחנו יכולים עכשיו להבין שהשמחה של סוכות היא מיוחדת במינה: היא איננה שמחה חסרת מעצורים, ספונטאנית כמעט אינסטינקטיבית, של שמחת החיים עצמם, אלא יותר סוג של שמחה מרירה מושכלת, כמעט פילוסופית, המותאמת לידיעה שכל דבר הוא בן חלוף וחוגגת את נצחיותו של אלוהים, של התורה והמצוות ושל העם היהודי.
אני זוכר שכאדם צעיר, ביקרתי בגרנר שטיבל בצד המערבי של מנהטן באחד מימי סוכות. אחרי התפילה, אדם זקן שישב בסוכה המשיך לחזור (במבטא אשכנזי), בסוג מוזר של שמחה, על ביטוי מפרקי אבות, "היהודים למות". אני פרשתי זאת כהשלמה כמעט שקטה של מותו ומותנו, אשר איכשהו מדגיש את המהות של חג הסוכות.
חג שמח