תש''ע
תשס''ט
תשס"ח
תשס"ז

צמד הפרשות ויקהל –פקודי, מסיימות את ספר שמות ואת מלאכת המשכן בעת ובעונה אחת.
בפרשות  אלו, אנו למדים כיצד הושלמה מלאכת המשכן, כיצד מולאו כל הוראות האלוהים שניתנו בפרשות הקודמות, בהן צווה משה על איסוף התרומה והקמת המשכן. ובפרשתנו, פרשת ויקהל, משה אוסף את התרומות מהעם – זהב, כסף, נחושת, בדים יקרים, שמן ועוד ועוד.  
מרתקת העובדה כי תהליך איסוף התרומות משלב בתוכו מימדים של חובה ומצווה ומימדים של התנדבות ונדיבות אישית בעת ובעונה אחת.
כך למשל נאמר לנו בפתיחתה של פרשת ויקהל – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ..." (שמות, ל"ה, ד' – ה')
כבר בפסוק זה, משולבים יחדיו הציווי האלוהי מצד אחד, ונדיבות הלב מהצד השני. וכך הדבר לכל אורכה של הפרשה, לדוגמא בפסוק - וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' (שמות, ל"ה, י'), או בפסוק "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות, ל"ה, כ"א), ורבות עוד מאד הדוגמאות לכך.
המילה 'כל' חוזרת על עצמה פעמים רבות בתיאורים אלו, וכמו באה להדגיש את העובדה כי הכל היו חייבים במצוות התרומה. התרומה היתה משותפת לכולם. אולם יחד עם זאת, כפי שראינו, היקף התרומה תלוי לא בכלל כי אם בפרט, בחכמת ליבו היינו בנטיותיו, בכישוריו, ביכולתו – ובנדיבות הלב האישית של כל התורמים.
באופן מפתיע יחסית, מדגישה פרשת ויקהל את נדיבות הלב, את תרומתן המשמעותית דווקא של... הנשים. בעוד שעל פי רוב, הנשים אינן מקבלות מקום של ממש במקרא, מלבד אולי בסיפורי בראשית, הרי שכאן תפקידן ותרומתן מודגשים במיוחד. כך למשל נאמר לנו בפרק ל"ה, בפסוק כ"ב -  "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב..." (שמות ל"ה כ"ב).  הרמב"ן בהתייחסו לפסוק זה, מפרש את הביטוי "ויבֹאו האנשים על הנשים" ומסביר כי  הנשים היו ראשונות לתרום. הן הקדימו לתרום מתכשיטיהן ברצון ובשמחה, ורק אחר כך,  הצטרפו אליהן הגברים.
כאמור, רבים המקומות בפרשה בהן מודגשת תרומתן של הנשים, ותיאורי נדיבותן וחכמתן של הנשים, הנדירים כל כך במקרא שלנו, נדיבים מאד בעצמם בפרשתנו:
וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ ... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹותָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים...  כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה ... (שמות ל"ה, כ"ה – כ"ט, בדילוגים)
הנה בסיומו של ספר שמות, מלאכת המשכן הושלמה, אם לא לומר, יכלה להיות מושלמת, אך ורק בעזרתן ובתרומתן הקריטית של הנשים.
באופן סמלי ומעניין, ספר שמות נפתח גם כן, בהדגשה על תפקידן הקריטי של הנשים בגורל העם כולו. המיילדות העבריות שפרה ופועה שסירבו לפקודתו של פרעה להרוג את תינוקות ישראל, מרים ויוכבד שהחביאו ומילטו את משה התינוק, בת פרעה שאימצה אותו אל ביתה.
לפי המסורת, גם בסיפור חטא העגל, המופיע גם הוא בספר שמות, בפרשת השבוע שעבר, גם שם התבטאה גדולתן של הנשים. המדרש במדבר רבה, מספר לנו כי הנשים היו אלו שסירבו לתרום למטרת העגל שאיננה ראויה, ככתוב: "שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל" (במדבר רבה פרשה כא)
 הנה אנו רואות, כי אותן הנשים שנחפזו ותרמו בנדיבות למלאכת הקודש של הקמת המשכן, נמנעו בחוכמת ליבן מלהצטרף אל חטא העבודה הזרה, חטא העגל של הגברים.
ואולם, למרות התחושה כי בפרשתנו, פרשת ויקהל, מקבלות הנשים את ההכרה הראויה, המתבקשת, הרי שדווקא הפסוקים המתארים את פועלן ותרומתן לתהליך, היו לאחד מהמקורות המרכזיים לפסיקת ההלכה המדירה נשים ממרחבי הלימוד והידע בתרבות ישראל. כך מתייחס ר' אליעזר בתלמוד, אל הפסוק  "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות ל"ה ,כ"ה) ובאופן אירוני מסיק ממנו כי "אין חכמה לאשה אלא בפלך". (תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג דף יח טור ג /מ"ד)
ר' אליעזר עקבי היה. לכל אורכו של התלמוד, ניתן לראות בר' אליעזר ובגישתו, עמדות שוביניסטיות, מדירות, אם לא לומר שונאות נשים. ר' אליעזר הוא זה שקבע כי "המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות" (תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג דף יח טור ג /מ"ד)
ר' אליעזר הוא זה שהסביר לבנו כי "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".  (תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג דף יט טור א /ה"ד)
לצערנו, אנו יודעים היטב כי, דבריו, רעיונותיו וגישתו זו של ר' אליעזר עמדו כנר לרגליהם של פוסקי הלכה רבים לאורך הדורות. במסורת ישראל, אלפי שנים, שנשים הודרו והורחקו מלימוד התורה, מבית המדרש, מהמרכז החברתי, מהשיח הנורמטיבי המעצב והקובע מציאות. דורות רבים, שגברים מבטאים בכוונה רבה את המשפט "ברוך שלא עשני אשה", ומיד אחר כך יוסיפו "ברוך שלא עשני עבד", בתפילת הבוקר שלהם. אולי במציאות כזו של אפליה, הדרה וחיפצון – הם צודקים.
כמובן שתרבותנו תרבות ישראל, לא צמחה ונוצרה בוואקום. במשך עידנים רבים, מעמד הנשים היה נחות בלשון המעטה, בכל תרבויות ודתות העולם. אשרינו ובחברה המערבית, סללה המהפכה הפמיניסטית של המאה הקודמת, את ראשיתה, ורק ראשיתה, של הדרך לשוויונן החברתי והמעמדי של הנשים.
למרות זאת חברות מסורתיות בכלל, וחוגים שמרניים ביהדות בפרט, עדיין נאחזים בתפיסת העולם המפלה, המדירה כלפי נשים.
בימינו אנו, אנו עדים לראשיתם של ניצני השינוי, ראשית כמובן בתנועות היהדות הליבראלית, אבל גם בחוגי הציונות הדתית. הנשים מבקשות ללמוד תורה! הנשים מבקשות להיספר למניין! הנשים מבקשות את האפשרות לומר קדיש על אביהן עם חלילה וחס הלך לעולמו! ועוד ועוד.
ביום שני השבוע ציינו, גם כאן בישראל, את יום האשה הבינלאומי. רבו הדיונים והדיווחים ביום זה, על האתגרים והפערים שעדיין ניצבים בפנינו הנשים: שוויון זכויות אמיתי, פערים בשכר, בקידום מקצועי, סטיגמות, הטרדות מיניות ואף סחר בנשים.
דווקא פרשת השבוע שלנו בפרט וספר שמות בכלל, מציעים לנו את עקרונות המהפכה המחשבתית, שעדיין נדרשת לגבי מעמד הנשים – שהרי כאן נמצא נשים עצמאיות המשפיעות על גורל העם, מעצבות אותו לדורותיו, אחראיות לא פעם להצלתו ברגעים קריטיים, ובלי תרומתן וחכמתן – לא תושלם אף מלאכה קדושה, שהרי אפילו משכן ה' לא היה מושלם לולא הן.
אסיים בברכת חזק חזק ונתחזק, ובתפילה כנה שנזכה להשלים את המשימות הקדושות העומדות לפנינו הנשים – במסע שליחותנו לשוויון אמיתי – על כל הנובע מכך. אמן וכן יהיה רצון. שבת שלום.