אין בסיס הצדקתי ועובדתי לתוכנית פראוור\בגין: מזיקה ליהודים ולבדואים, מחמירה בעיות חברתיות, לא מעוגנת בעקרונות הקניין באזור, חוטאת למורשת המוסדות הציוניים.

הממשלה הולכת להוציא כ-8 מיליארד ש"ח מכספי המיסים שלנו כדי להחריף את בעיית האבטלה, העוני והפשיעה בנגב.
–
בעיירות המלאכותיות שהקימו ממשלות ישראל לבדואים נכשל לחלוטין העיור הכפוי של אוכלוסייה בדואית חקלאית-כפרית ונתוני האבטלה והעוני בעיירות הללו קשים בהרבה מבכפרים הבדואים.
–
הבדואים מהווים 30% מאוכלוסיית הנגב, תובעים 5% מאדמותיו.
–
הנגב רחב דיו: שטחו מהווה כ–60% משטח המדינה, אך גרים בו רק 8% מתושביה. יש בו מקום לכולם – בדואים ויהודים.
–
לפי גוף ציוני כמו חברת "הכשרת היישוב", בסקר קרקעות מקיף שערכה ב-1920, בבעלות הבדואים היו כמעט 3 מיליון דונם בנגב. כיום, גם לו יאושרו כל תביעותיהם, ישבו הבדואים על 650 אלף דונם.
–
המוסדות הציוניים טרום הקמת המדינה רכשו קרקעות רבות בנגב מבדואים על סמך הכרה בקניינם. גם הבריטים והעות'מנים הכירו כולם בשיטת הבעלויות הבדואית המסורתית. רק מדינת ישראל בחרה להתנכר למורשת זו.
–
גם אם נניח שהכפרים הבדואים יושבים על "אדמות מדינה", מאות יישובים חקלאיים יהודיים [מרבית המושבים והקיבוצים] יושבים גם כן על אדמות מדינה והמדינה מחכירה להם את הקרקע לשנים רבות במחיר סמלי ביותר. איש לא חושב להחריבם או לפנותם.
—
כמה כפרים בדואים זוכים להסדר של המושבים והקיבוצים – לשבת על אדמות מדינה כשהקרקע מוחכרת לך לדורות במחיר סמלי ביותר?
—
המדינה מנסה לעקור את הבדואים מכפריהם ולרכז אותם בעיירות מסוימות, כך שיחיו על שטח מצומצם, בעת שהיא מאשרת עוד שטחים להקמת יישובים יהודיים, קטנים וחוות בודדים ליהודים בלבד, לעיתים על אותו שטח שנלקח מהבדואים.
–
מבחינת צדק חלוקתי הצפיפות בכפרים הבלתי מוכרים – עם כל האדמות אותן הם תובעים – גבוה יותר מפי-6 מאשר במועצה החקלאית היהודית הסמוכה, בני שמעון.
–
גם בעיירות הבדואיות המוכרות גדולה הצפיפות, וקטן שטח השיפוט ביחס למספר התושבים, לעומת יישובים יהודיים דומים בנגב.
–
היחס לקרקעות הבדואים אופיין בחוסר הוגנות משווע מצד המדינה:
*גם לאחר שרוכזו הבדואים עם קום המדינה בשטח מצומצם ["אזור הסייג"] התבצעו ארבע הפקעות נרחבות של קרקעותיהם שהסתכמו בכ-235,000 דונם. [בן דוד (50 :1996)]
—
כל פעם דורשים עוד קרקעות? התביעות של הנציגות הבדואית הרשמית כמעט ולא השתנתה במשך עשרות שנים.

—

לפריסה הבדואית אין היגיון תכנוני, כל משפחה תובעת הכרה כיישוב? למעשה הגופים הייציגים של הבדואים תובעים הכרה רק לכפרים מעל 500 תושבים, הגדולים בהרבה מיישובים יהודיים רבים בסביבה.
—
הוועדה לענייני קרקעות הנגב בראשות פליאה אלבק, "לא יתכן מבחינה אנושית, [...], שהבדואים יפונו מכל אזור הסייג ללא כל פיצוי [...] למרות שנים רבות מאוד של חיים [במקום] אך ורק לאור הטענה שלא היה במקום יישוב כפרי או עירוני בנוי בשנת 1858" [מצוטט אצל דוח מכון אדווה].
אך אם המצב המשפטי באמצע המאה ה-19, עת נחקק חוק הקרקעות העות'מני, הוא אכן בסיס מפוקפק לקביעת זיקת בעלות כיום, כפי שגורסת ועדת אלבק, אזי המסקנות שצריכות להגזר מעקרון זה, לו מאמצים אותו בכנות, מרחיקות לכת בהרבה.
—

כתבו לסיעות הקואליציה וקראו "לא לתוכנית פראוור", כחלק מקמפיין אוואז

—

הנתונים לקוחים ממחקרים של פרופ' אורן יפתחאל, ד"ר תאבת אבו ראס, דוח עדאללה, דוח מרכז אדווה ותחקירים עצמאיים של רבנים למען זכויות האדם.

בעקבות העתירה של ארגון "רבנים למען זכויות האדם, בעניין מניעת גישה לאדמות חקלאיות באזור סוסיא שבדרום הר חברון (בג"ץ 5825/10) חתם אתמול [יום ב', ה-20.05.13] אלוף ניצן אלון על צו סגירת שטח בפני ישראלים, בשטח המכונה "אבו צבחא דרום"

היום מעבדים בני המשפחה את כלל החלקה כאשר הצבא נמצא במקום ואינו מאפשר כניסת מתנחלים קיצוניים לחלקה.

העובדה שהצבא החליט להוציא צו סגירה לישראלים בלחץ העתירה מלמדת משהו על כלל הסיפור סביב סוסיא, אזור בו ישנם קיצוניים מקרב המתנחלים שהם משתלטים סדרתיים על אדמות פלסטיניות. זה שופך גם אור על המוטיווציות לפנות ולהרוס את הכפר הפלסטיני סוסיא הסמוך להתנחלות.

רבנים למען זכויות האדם מדגישים גם כי במשטר דמוקרטי מסודר צו סגירת שטח לקבוצה אתנית\דתית מסויימת הנו אמצעי בלתי ראוי, אבל תחת משטר צבאי ומפלה, המכוון נגד פלסטינים בלבד, וללא אכיפה והרתעה מספקים כנגד קיצוניים מקרב המתנחלים היהודים, הצו הזה הוא הרע במיעוטו, שבא להגן על נתינים של משטר צבאי, הסובלים מהתנכלויות של פנאטים.

השבוע התקיים דיון על גורל הכפר הפלסטיני סוסיא, ועל תוכנית מתאר חלופית שמציעים עבורו, בוועדה של "המינהל האזרחי" העוסקת בתכנון עבור הפלסטינים באזור C. הדיון היה פורמאליסטי בעיקרו ובסופו לא ניתנה החלטה. לא ברור מתי תיתן הוועדה את החלטתה, אבל אנו צופים שזה יהיה בטווח של השבועות הקרובים.

צפו: סרטון קצר המסביר את הסיפור של סוסיא:

Click here to view the embedded video.

 שתפו את הסרטון והצילו את סוסיא!

מהי הדרך הנכונה לתת קול לביקורת ציבורית על הנהגה? בדרכה של מרים שנענשת ע"י הצרעת, או בדרכו של יהושע, שמסתפק בהערה אחת ואז מתעלמים? כיצד העם יכול להתמודד עם מצבים לא פשוטים? כנראה שלא בדרך שמתלוננים על היעדר הבשר, המביא אותם לקבורה בקברי התאווה. האם התורה יכולה לתת לנו כלים אזרחיים למצבים כאלה? או שמא אנחנו אמורים להתמודד במנת ה"דרך ארץ" שיש לנו? האם המנהיגים של היום יכולים ללמוד ממשה, אהרן ומרים ומעשיהם בפרשה הזאת? האם המחאה החברתית המתחדשת משולה למחאתה של מרים? או שמא של אלדד ומידד? הרב שמחה דניאל בורשטיין בדבר תורה לפרשת "בהעלותך"

מאת: הרב שמחה דניאל בורשטיין, קיבוץ לוטן

לנוע אל הקושי

"לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אומר ה' צבאות." משפט זה, מוכר לנו יותר מתקופת חנוכה, מופיע בהפטרה של פרשת "בהעלתך" (אותה הפטרה שאנו קוראים בשבת של חנוכה). אחרי טקס חנוכת המשכן, טקס ארוך ומייגע של כמעט שבועיים, בני ישראל כמעט מוכנים לתזוזה. בפרשה שלנו, אחרי הקדמה, השבטים מתארגנים לפי הסדר, הענן עולה מעל המשכן, והמחנה מתחיל לנוע.

אך כמו בספר שמות, כשבני ישראל רק יצאו לכיוון המדבר משפת הים, מיד עם התחלת התנועה, משה מגלה את הקשיים שבהובלת עם שלם. הדבר אינו פשוט כל כך כמו הנהגת עדרי הצאן של יתרו. תלונות העם מצלצלות באוזניו. זה בטח לא קל לו, למנהיג, לשמוע כל הזמן רק תלונות. הרי, כשהכל טוב וזורם והעסק דופק, אין לעם סיבה להתלונן, ואף לא לתת משוב להנהגה כלל. אבל, כמו ילד, ברגע שהעם מתעייף, נהיה צמא או רעב – כל חוסר נוחות בהכרח יביא בקשה להקלה.

"מכינים חצוצרות כסף להודיע על תנועת המחנה, נפרדים מחובב, הלא הוא יתרו, המארח המדיני, והמחנה יוצא לדרך בקול תרועה רמה."

סדר התנועה בפרשה

מה קודם לסדר התנועה בפרשה? אולי יש כאן רמזים שיוכלו ללמד על התארגנות יותר מוצלחת? קודם כל, הדלקת המנורה. "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", נאמר לאהרן. רבים הפרשנים שהתעכבו על המאמר הקצר הזה, כי עודף המילים שבו וודאי מרמז למשהו מעבר לאור הפשוט. מקובלים אומרים שהכוונה היא שששת הקנים יפנו לאמצע, להזכיר שהנר האמצעי, על אף שהוא הראשי, זקוק לאורם של האחרים. היינו, המנהיג זקוק לאור, למשוב חיובי מהסובבים אותו.

אחרי הנרות, אהרן מטהר ומכין את הלוויים לעבודתם, והעם כולו חוגג את חג הפסח בפעם הראשונה אחרי צאתם ממצרים. גם כאן, יש הוראת הנהגה קטנה – לא כל העם יכול לקיים את המצווה, לכן יש מועד ב', פסח שני. כך גם בימינו, חייב המנהיג לזכור לבנות מועדי ב', הקלות מטעימות לאוכלוסיות בעלי מוגבלויות שונות, לתוך כל תוכנית.

מכינים חצוצרות כסף להודיע על תנועת המחנה, נפרדים מחובב, הלא הוא יתרו, המארח המדיני, והמחנה יוצא לדרך בקול תרועה רמה.

התנועה מביאה תלונות

מיד עם התחלת התנועה, מתחילות התלונות המפורסמות, והתגובה של משה קשה ורגשנית. במקום לקחת עניינים לידיו, לחלק פקודות ולבצע, משה כמו מוצף במצב הרגשי של העם, ונשבר. "למה הרעת לעבדך, ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי?" הוא שאול. במקום העמדה שלו בהר סיני, כשאלהים רצה לחסל את העם בעקבות חטא עגל הזהב, כשביקש למות במקום העם אם חייב ("וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" שמות לב: לב), כאן משה מרים ידיים ממש.

אלהים בוחר להאציל חלק מהסמכויות של משה לזקנים, כדי לחלק ממנו את העול. מעניין לראות את הפעולה הזאת כפי שהוא מופיע כאן, לעומת חלוקת האחריות כפי שמופיע בפרשת יתרו בספר שמות. כאן, אלהים מכתיב, ואילו שם, יתרו מציע ומשה מקבל את ההצעה לחלק את התפקיד השיפוטי לפי עשרות, מאות, ואלפים. על החכמה הפשוטה הזאת של יתרו, אנו לומדים ש"דרך ארץ קדמה ל[מתן] תורה".

התוכנית של אלהים משתבש מעט. אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. יהושע רץ למשה, דורש לכלוא אותם. אבל התגובה של משה משונה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם." ועובר אל סדר היום: מגפה מאת ה', המעניש את העם על תאוות הבשר שלהם.

"הפרשה מקנחת בעונש הצרעת שמקבלת מרים על אודות התלונה שהיא מלינה באזני אהרן, או שהיא ואהרן מלינים באזניו של מישהו, על משה."

צרעת בהיעדר משוב חיובי

הפרשה מקנחת בעונש הצרעת שמקבלת מרים על אודות התלונה שהיא מלינה באזני אהרן, או שהיא ואהרן מלינים באזניו של מישהו, על משה. האם נטש עוד אישה אחרי ציפורה? האם מדובר בכך שמתנכר לציפורה? האם בשל הצורך להישאר במצב טהרה הוא פרש מאשתו? לא ברור למה הם מלינים, אבל מרים נענשת ולוקה בצרעת זמנית. זה לא בדיוק המשוב החיובי שמשה זקוק לו תוך כדי כל הבלגן שמתרחש סביבו.

התסכול בפרשה הוא רב ומהדהד. עד לרגע התזוזה, הכל בפוטנציה, הכל נראה מושלם על הנייר, אבל בביצוע הכל בלאגן. ברגע שמוציאים תוכניות מן הכח אל הפועל, יהיה קשה. השאלות שמעלה הפרשה רבות יותר מן התשובות שהיא מספקת:

האם יש כאן הדהוד למשבר שבו נמצאת ההנהגה אל מול קולות המחאה החברתית המתחדשת, ואם כן, מה עם המחאה החרדית המתחדשת? בעניין ההפגנות, המסר של ההפטרה יותר ברור – לא בחיל ולא בכח – הן ההתנהגות של המנהיג והן ההתנהגות של העם חייבים לפעול לפי רוח ה' – לא בכוח הזרוע. לא לשבור שביתה בכח צבאי מחד, ולא לגרום לאלימות בהפגנות מאידך.  אבל "כי אם ברוחי" – להקשיב לקולות שמסביב.

"הָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" – את זה כן, על המנהיג להיות עניו, להיות מסוגל להקשיב לקולות מסביב, בין שהם קולות נבואה או קולות של תלונה. ולשנות כיוון ברגע הנכון, ואם צריך, להיסגר מחוץ למחנה שבעת ימים מרוב בושה.

יום א, י' בסיון, תשע"ג

שבת שלום!

הרב שמחה דניאל בורשטיין

 שתפו את דבר התורה בפייסבוק!

אנו קוראים למנהיגים להפסיק את ההסתה כלפי נשות הכותל לפני שיהיה מאוחר מדי, וקוראים למשטרה לפעול נמרצות על מנת למצות את הדין עם מבצעי התועבה הזו.

קדושה לא תשכון בעיר בה זכויותיהם של בני אדם נרמסות ללא הבדל בין דת, גזע ומין.

אנו מתפללים שתופעה מעין זו לא תחזור על עצמה.

"אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט  עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל-עֵת:" (תהלים, ק"ו; ג')

 שתפו את הגינוי בפייסבוק!

הקשיבו לרב עידית ולביקורת שלה על חוק ההסדרים בתוכנית הרדיו "סדר יום" של קרן נוייבך, כחלק מההתנגדות של פורום האירגונים למען תקציב חברתי. בין הנושאים שגילינו שחוזרים בחוק ההסדרים: החזרת תוכנית ויסקונסין, ביטול בתי משפט בפריפריה, ביטול חקיקה הבאה לסיוע לנשים עניות ועובדות ועוד. משרד האוצר נלחם בעם. במקום שיהיה דיון ארוך, בישיבה אחת מבקשים מנבחרי הציבור להצביע על אלפי נושאים. אנו ברבנים למען זכויות אדם רואים בחוק ההסדרים, כפרקטיקה לא רצינית. חוק ההסדרים אינה תוכנית הבאה לקראת הטוב של העם אלא נגדו. אסור להחזיר את תוכנית ויסקונסין.

הקשיבו לרב עידית לב ב"סדר יום" עם קרן נויבך, ברשת ב'

Click here to view the embedded video.

לקריאה נוספת:

• הודעה לעיתונות: חוק ההסדרים המוצע מכיל סעיף שיישנה את צורת החקיקה בכנסת

• ניתוח ביקורתי של מסמך המחליטים על חוק ההסדרים הקרוב

• אדוני שר הרווחה, יש בישראל עובדים שאינם שורדים, שוק העבודה לא מבטיח קיום

 שתפו את דברי הרב עידית לב והתנגדו לחוק ההסדרים

הכפר הפלסטיני סוסיא, כפר עני במיוחד, עומד לההרס בפעם החמישית כי איתרע מזלו להתקיים על שטח שהוכרז אתר ארכיאולוגי ולאחר מכן להתקיים על חלקות חקלאיות שהצבא לא רוצה לאשר בהן בנייה. אם תצא ההריסה של הכפר הפלסטיני סוסיא אל הפועל, יושלכו מאות תושבי הכפר אל שמש המדבר היוקדת בחוסר כל. כעת עומדת עתירה לגבי עתיד הכפר ודיון על תוכנית מיתאר חלופית שעשויה להציל אותו מהריסה. אנא הפיצו והשפיעו

Click here to view the embedded video.

• שילחו את המכתב! לראש "המינהל האזרחי" [הגוף הצבאי האמון על תכנון לפלסטינים בשטח C] בדרישה להכיר בכפר הפלסטיני סוסיא

לכבוד ראש המנהל האזרחי תא"ל מוטי אלמוז | kapatz.manhaz@gmail.com

הנדון: הליך הוגן עבור תוכנית מתאר של כפר סוסיא

ביום ראשון 19.5.13, תדון ועדת התכנון של המנהל האזרחי בתוכנית המתאר שהוגשה על ידי תושבי הכפר הפלסטיני סוסיא. כידוע, תושבי כפר סוסיא עברו ועוברים מסכת של טלטולים וסבל מאז גירושם מכפרם המקורי (כיום אתר ארכיאולוגי סוסיא) ב-1986. ב-2001 הצבא הרס לא רק את מבניהם, אלא גם הרס את מערותיהם וסתם בורות. על אף שבג"ץ החזיר אותם לאדמותיהם, לא היתה להם אפשרות לבנות קורת גג באופן חוקי מאחר ואין להם תוכנית מתאר. ידוע לנו שהמנהל יוזם ו/או מאשר לעתים רחוקות תוכניות מתאר עבור פלסטינים, אבל בידיך לדאוג הפעם לעשות צדק היסטורי ומניעת אסון  הומניטארי וגרוש נוסף של  גברים, נשים וטף שכבר עברו תלאות וסבל. 

בשבוע שעבר ציינו את חג השבועות, חג מתן תורה. בין עשרת הדיברות מצויים שני הציווים "לא תגנוב" ו"לא תחמוד". דחיית  תוכנית  הכפר הינה השלב הראשון לקראת השלמת ההשתלטות על אדמות הכפר הפרטיות על ידי אלו שחומדים אותם מזמן. אתה עומד בפרץ, ותוכל להכריע את הכף בכיוון הליך הוגן וצודק.

שבוע טוב!

• לעוד מידע על הכפר הפלסטיני סוסיא

 שתפו את הסרטון והצילו את סוסיא!

כבוד השר, לאחרונה התבטאת כי ראוי שעניים מבחירה יצאו לעבוד. ודאי שהעלאת אחוז העובדים במשק היא כיוון ראוי, אך אנו רוצים גם להביא לידיעתך כשל שוק שבגינו שוק העבודה בישראל לא תמיד מבטיח קיום; לחשוף אותך לסקטור שלם של עובדים שלא יכולים להגיע אפילו לסל קיום בסיסי בפרפריה. דובר כבר על עובדים עניים, כעת נציג לך עובדים שמתקשים לשכור דירה ולהגיע לסל קיום בסיסי.

ביום א' יש דיון במנהל האזרחי שאולי יחרוץ את גורלה של סוסיא. כתשובה לעתירת המתנחלים להרוס את סוסיא הפלסטינית, בג"ץ נתן לנו הזדמנות להגיש תוכנית מתאר שתאפשר לתושבי סוסיא לבנות באופן חוקי באדמותיהם/ן. כבר לפני זמן ביקשנו לקבל אפשרות לתכנן עבור סוסיא, אבל כמעט בלתי אפשרי לדמיין תוכנית מתאר, כאשר לצבא יש את "עול האיש הלבן" והוא זה שמתכנן עבור פלסטינים. צפו בבלוג הוידאו המיוחד שלנו שצולם על ידי הבמאית זוכת הפרסים איבתיסאם מרענה שמצליח להעביר את העָוֶל הנעשה לסוסיא הפלסטינית. יש עוד חומר רקע על הנושא: קיראו כאן וכאן.

שילחו את המכתב!

הרהורי שבועות תשע"ג

הצילו את סוסיא וביחד נהיה תורה 

הרב אריק אשרמן

מספר פעמים סיפרתי על ספירת העומר כאשר ילדיי היו צעירים והייתי רב קהילה עם גן ילדים: ספרנו את הימים בין פסח ובין חג השבועות, דמיינו שאנו צועדים במדבר ממצרים אל הר סיני. היינו מסתגלים ומדמיינים חול וגמלים ואת ההר המתקרב.

היום אני מבין שגם צריך לחשוב על מה אנו לא רואים/ות. יש את הסיפור הידוע שמרטין בובר כתב "אני ואתה" לאחר מקרה בו הוא היה כה עצבני לחזור למדיטציה שלו, עד כי הוא לא היה באמת נוכח בשיחה עם צעיר שהפריע לו (אך בעצם היה מאוד זקוק לדבר אתו).

מחדר המיטות האווירי שלו (שעלה 127,000$) ראש הממשלה שלנו אינו רואה, או אפילו חולם על הישראלים/ות הזקוקים לדיור ציבורי או שיסבלו עם תוכנית ויסקונסין שמבקשת לחזור לחיינו. ולצערי, הוא לא היחיד.

ממשלת ישראל רוצה מדבר ללא בדואים. מבחינתם הבדואים "משתלטים" על הנגב ו"הורסים" את הנוף ולכן אנו חייבים לפנות את הדרך לעוד ישובים וחוות פרטיות עבור יהודים/ות בלבד.

גם מתנחלי סוסיא ועמותת "רגבים" לא רוצים/ות לראות פלסטינים שהורסים להם את הנוף. נראה מה ועדת תכנון תחליט לאחר הדיון ביום א'. אך הדבר לא מבשר טובות. כרגע אותם המתנחלים שעתרו להרוס את סוסיא מוזמנים לשבת במה היה אמור להיות דיון מקצועי על תוכנית המתאר שהגשנו. הוועדה לצערנו נטולת ייצוג פלסטיני. ההיסטוריה של האישורים הצבאיים שניתנו אינו עומדת לזכותנו. אך אנו נלחמים ומנסים בכל זאת.

המתנחלים מצדם ימשיכו לעשות רעש על "בנייה בלתי חוקית" וינסו לטעון שסוסיא הפלסטינית היא איום בטחוני עבור ההתנחלות סוסיא היהודית:

• לא משנה להם שסוסיא הפלסטינית היתה שם קודם.

• לא משנה להם שהמדינה מכירה בבעלות פלסטינית פרטית על כ-768 מתוך 1668 דונם שעליהם סוסיא מתפרסת (ויתכן שהמספר אמיתי גדול בהרבה).

• לא משנה להם שהשגנו ב-1997 מכתב משר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, שהצהיר שהאדמות בין ההתנחלות ובין סוסיא הפלסטינית שייכות לסוסיא הפלסטינית. מאז המתנחלים הקימו גידולים על אדמות אלו.

• לא משנה שאף אחד ממהר בישראל להרוס את המאחזים הלא החוקיים הסמוכים שהמדינה אפילו מכירה באי חוקיות שלהם ואף מצהירה כי הם בלתי חוקיים.

• לא משנה להם שהמחלקה המשפטית שלנו נאלצת להילחם על אלפי דונמים נוספים שהמתנחלים השתלטו עליהם; כשהם משיגים גבול ומונעים גישה של חקלאים פלסטינים לאדמתם.

• לא משנה שהפלסטינים נאלצו לעזוב את הכפר המקורי ב-1986, ונאלצו לגור בשדות שלהם. ועדת התכנון לעולם לא נתנה להם להגיש תוכנית מתאר.

• לא משנה שעד שבג"ץ הפך את ההחלטה על הגירוש מהשדות והמערות ב-2001 והחזיר אותם הביתה אחרי שכבר הספיקו להרוס את המערות ולחסום מספר בורות מים.  וזה לא הפריע לצבא מלחלק צווי הריסה, בכדי למנוע מהפלסטינים קורות גג חילופית עבור המערות שנהרסו.

הערב, כולנו ביחד, המון גדול של חילוניים/ות  ודתיים/ות נוהרים לתיקוני ליל שבועות, שהפופולאריות שלהם ממשיכה ללכת ולגדול. נציין את יום השנה של ההתגלות בהר סיני. אבל לא מספיק ללמוד תורה – חייבים/ות לחיות את התורה.

בתפילת שחרית אנו מבקשים/ות מאלוקים "ותן בליבנו להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה" ללמוד, לעשות וללמד מהווים חבילה אורגנית אחת. המדרש וספר הזוהר מלמדים שחג השבועות הוא יום החתונה בין ה' ובין כנסת ישראל, והתורה היא הטבעת או הכתובה. יש אומרים שדובר על חתונה בין כנסת ישראל ובין התורה. בתיקון ליל שבועות אנו "מתקנים" קישוטים אצל הכלה.  בין אם התורה היא הכלה ובין אם כנסת ישראל היא הכלה, חייבים/ות לתקן את הכלה במעשים שהתורה דורשת מאתנו.

עשרת הדברות שקיבלנו בהר סיני כוללים "לא תגנוב" ו"לא תחמוד בית רעך…וכל אשר לרעך." בעיני "רעך" הוא/היא כל אדם, כי כל אדם נברא/ת בצלם אלוקים ולכן הוא/היא "כמונו" באופן הכי בסיסי שיכול להיות.

הרצון למחוק את סוסיא הפלסטינית מעל אלי האדמה עומד בסתירה מוחלטת עם עשרת הדברות. חוסר היכולת להבחין בתושבים הפלסטינים של סוסיא כי עינינו אל הר סיני בלבד, מחלל את הר סיני, מחלל את ההתגלות ומחלל את ה'. חוסר היכולת להכיר בפלסטינים, כי ארץ ישראל מסנוורת אותנו הופך את ארץ ישראל מאות הברית לעבודה זרה

והיה בתיקון ליל שבועות שפגשתי לראשונה את הרב בן הולנדר ז"ל, שעם השנים היה בין מייסדי רבנים למען זכויות אדם. יותר מכל אדם אחר שאי פעם הכרתי, בן לימד תורה על ידי זה שהוא חי והגשים תורה. לעיתים קרובות הרגשתי שהוא היה פשוט ספר תורה מהלך. באותו  לילה הוא לימד אותי על הפוטנציאל המשיחי: כאשר אדם עושה מה שהוא/היא יודע/ת שזה נכון וצודק, גם כאשר אלו מסביבו לא מסכימים/ות ואף תוקפים/ות אותו.

לכן, אני מבקש מכם להיות תורה ולכבד את התורה על ידי זה שתלמדו תורה לראש המנהל האזרחי: תא"ל מוטי אלמוז. על אף שהרש"ר הירש מלמד שכמעט בלתי אפשר לצפות שיצא צדק כאשר ועדה ישראלית בלבד נפגשת על מנת להחליט האם לאשר תוכנית מתאר עבור פלסטינים, בכל אופן נבקש ממנו לנהוג בצדק וההוגנות. אנו נעודד אותו לעשות את הדבר הנכון על אף שהועדה והמנהל האזרחי יעמדו מול המתנחלים ותומכיהם שיתנגדו ואולי אף יתקפו אותו. הוא יודע כמונו שהסיבה האמיתית להרס בתי תושבי סוסיא היא כי שהמתנחלים חומדים את אדמה זאת. גירוש הפלסטינים/ות מאדמותיהם הוא השלב הראשון לקראת גניבה כוללת; שלב לקראת בנייה וזריעה באדמות שלא שלהם/ן, כפי שכבר עשו באדמות משפחות שאליהן שר הביטחון דאז יצחק מרדכי התייחס ב-1997.

בהתערבות רבנים למען זכויות אדם, המנהל האזרחי החזיר אדמות למשפחת אבו-סמרה, משפחת הושייה, משפחת מור ולפאוזי איברהים ותושבי כפר פראתא. וכולנו תקווה שתוכנית מתאר עבור סוסיא הפלסטינית תמנע השתלטויות עתידיות. אישור תוכנית כזו יהווה צעד ראשון לקראת האפשרות שהתושבים/ות יוכלו לחיות בכבוד ויהנו מיציבות.

אנא כתבו בבקשה לראש המנהל האזרחי: תא"ל  מוטי אלמוז כך שתהיה משמעות וכיסוי למצוות "לא תגנוב" ולא תחמוד", כך שאהבתנו כלפי ארץ ישראל לא תסנוור אותנו ונחמוס את זכויות דייריה.

יהי רצון בחג השבועות זה שנלמד, נלמד, נעשה ונהיה תורה,

אריק

פרשת "נָשׂא" מחברת בין המעשי לרוחני, בין החוק היבש לבין הנשגב, בין כללי התנהגות לבין הערכים שמגולמים בהם. הרבה לילה וסיד מבקשת למצוא להם אזניים קשובות. דבר תורה לפרשת "נשא"

מאת: הרַבָּה לִילה וסיד

שלוש פעמים חוזר השורש נ.ש.א בפרשה זו, הנפתחת במילים:

"נָשֹׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם-הֵם  לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם." (במדבר ד, כב).

הפרשה מתחילה בפירוט חובותיהם של העובדים במשכן, בני שבט לוי. מלאכת המשכן היא רבה, ולמעשה מתוארת בכל חומש "ויקרא", שכינויו גם "תורת כהנים". לכל אחת מן המשפחות בשבט יש תחום אחריות משלה, ולאחר שבפרשה הקודמת, פרשת "במדבר", תואר תפקידם של בני משפחת הקהתי, אנו קוראים בפרשתנו על עבודתם של בני משפחת הגרשוני ובני משפחת מררי.

לשאת על כתפיהם את המשכן

הכהנים בני המשפחות הללו מתבקשים לשאת על כתפיהם את המשכן, שהיה, כידוע, מעין "סוכת נחלים" משוכללת, מקדש נייד. החברים ממשפחת הגרשוני נשאו:

"אֶת-יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר-עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל-הַמִּשְׁכָּן וְעַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת-כָּל-כְּלֵי עֲבֹדָתָם (במדבר ד, כה-כו).  ואילו בני מררי צוו לשאת את קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.  וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל-כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם" (שם, שם, לא-לב).

יש כאן, אם כך, שיעור ראשון בשוויון בנטל, במלוא מובן המילה. למרות היותו בנוי מחומרים קלים ומתקפלים, כאמור, היה המשכן בכללותו מבנה מסיבי למדי (שהרי היה צריך להכיל עם רב מאד), וכדי להצליח לשנע אותו בבטחה ממקום למקום נדרשה עבודת צוות מתואמת ומסודרת: אלה נושאים את היריעות, הבדים, החבלים, ואלה נושאים את הקרשים, העמודים והיתדות. העסק מתנהל כמבצע צבאי לכל דבר (לכן אולי לא מפתיע שהעושים במלאכה מכונים "כל הבא לצבא"!). אכן, זהו הפירוש המקורי ל"אהלה של תורה"…

ובכן, הכהנים נושאים את המשכן על כתפיהם. קשה להתעלם מן המשמעות הסמלית של המעשה. לאנשי הדת והרוח יש אחריות כלפי הציבור שהם משרתים. הם אינם רק שוהים במשכן, או עובדים בו. הם אלה אשר נושאים אותו על כתפיהם לכל אורך הדרך, והם אשר אחראים על בנייתו ועל העמדתו היציבה, פעם אחר פעם. ניתן לגזור מכאן מסקנות מעניינות על המושג "אחריות ציבורית", על כך שלא ניתן לעסוק בעניינים שברומו של עולם מבלי לגעת גם בחומרי החיים עצמם – ויש שיאמרו, מבלי "ללכלך את הידיים". ועוד דבר: המשכן בנוי, כאמור, מעמודים ומיריעות, מקרשים ומבדים, מיתדות ומחבלים.  המקום שבו שוכנת הקדושה הוא שילוב של קושי ורוך, יציבות הנטועה באדמה וקלילות המתנפנפת ברוח. המרכז הרוחני של העם, שהוא גם מקור החוק והסמכות (ביהדות, כידוע, אין הפרדת רשויות…) מכיל בתוכו את האלמנטים המנוגדים הללו, ורק כך מתקיימת בו ההבטחה מפרשת תרומה, "ושכנתי בתוכם".

"כידוע, ברכת הכהנים נאמרת תוך כדי נשיאת כפיים. במהלך אמירת הפסוקים ידי הכהנים פרושות לפנים כנגד הכתפיים, כאשר אצבעות הידיים מתוות סימן מיוחד"

נשיאת כפיים וברכת כוהנים

הבה נתבונן לרגע במשאם של בני מררי: קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם… יש כאן מאונך (עמודים) ומאוזן (אדנים), שאיפה למעלה וגם חיבור לאדמה. ואת זאת אנחנו מוצאים גם במשכן הפיזי, וגם בצירים הסמויים מן העין, הציר האופקי, המחבר את בני האדם איש לרעהו, והציר האנכי, המחבר אותם עם הנשגב.

העניין הבא שבו חוזר השורש נ.ש.א, גם אם במרומז, הוא ברכת הכהנים, המופיעה בסוף פרק ו'. ברכת הכהנים היא חלק מן התפילה היום-יומית ביחיד ובציבור.  בארועים מיוחדים היא נאמרת בחגיגיות מעל בימת בית הכנסת (ואפילו ברחבת הכותל המערבי בחוה"מ סוכות ופסח). בערבי שבת אנו הופכים כולנו לכהנים, כאשר אנו אומרים את מילותיה היפות לילדינו, ומאחלים להם ברכה ושמירה, אור וחן ושלום.

כידוע, ברכת הכהנים נאמרת תוך כדי נשיאת כפיים. במהלך אמירת הפסוקים ידי הכהנים פרושות לפנים כנגד הכתפיים, כאשר אצבעות הידיים מתוות סימן מיוחד. הידיים נשואות כך שכך שגב היד הוא כנגד פניהם של הכהנים, ופנים כף היד מופנה אל הקהל.  על כך כתב ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בעל ה"קדושת לוי":

"וזה ידוע, כשאדם מתפלל בשבילו אזי נקרא מקבל, וכשאדם רוצה לקבל דבר אוחז הגב יד לארץ והתוך יד למעלה. אבל כשאדם מתפלל רק שיהיה לבורא ברוך הוא תענוג מזה, אזי נקרא משפיע… והמשפיע אוחז גב יד למעלה ותוך היד למטה.  והנה ברכת כהנים הוא בנשיאות כפים, דהיינו שאוחזים גב ידיהם כנגד פניהם כמו מי שירצה להשפיע. וזה פירוש הפסוק כה תברכו את בני ישראל, דהיינו שיברכו את ישראל כדי שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה…"

ר' לוי יצחק מצביע כאן, בעדינות, על ההיבט האתי החשוב של מלאכת הכהנים, המשרתים בקודש.  הם מהווים כלי לעשיית רצונו של הקב"ה. משום כך עליהם להתרכז בנתינה, לא בקבלה.  נבחרי ציבור ומי שרואים בעצמם מנהיגים רוחניים (ומנהיגים בכלל), מוטב להם שישתדלו בכל מאודם להעניק ברכה לציבור שלהם, ולא יתעסקו בשאלה "מה אני מקבל מזה".

ועוד מוסיף בעל ה"קדושת לוי" בעניין זה, ומצטט את הבעש"ט על הפסוק מתהילים קכ"א, "ה' צלך על יד ימינך".  והוא אומר:

"דהיינו כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שהאדם עושה. ולכך צריך האדם לעשות מחוות וליתן צדקה ולרחם על העניים, כדי שיעשה הבורא ברוך הוא גם כן עמו טובות."

בהיפוך מקסים לרעיון של האדם נברא בצלם אלוהים, ובהמשך, אולי, לנאמר בפרשת קדושים, "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", מובע כאן הרעיון הנועז, שגם אלוהים מחקה את פעולת האדם.  ואם אנחנו נעשה מעשי צדקה וחסד, אם נתנהג ברחמים ובחמלה עם זולתנו, אולי, אולי, גם האל ינהג ככה עימנו.

המשכן: איור מתוך תנ"ך הולמן, שנת 1890

הנ.ש.א שעל הנשיאים

ועוד נ.ש.א אחד לנו בפרשה, הלא הם הנשיאים, נשיאי ישראל, שהם ראשי השבטים. בחלקה האחרון של הפרשה מפורטים הקרבנות שהביא כל אחד מראשי המטות במשך שנים עשר הימים שקדמו לחנוכת המזבח.  על פני פסוקים רבים מאד (פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה) מופיעה, שוב ושוב, אותה רשימה, המפרטת מה כל אחד הביא:

"וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה…"

מה הטעם לחזור על הרשימה הזאת בדיוק שתים עשרה פעמים? וזאת כאשר ידוע לנו שהמקרא מתאפיין בדרך כלל בתמציתיות ובקמצנות בפרטים? אולי גם כאן ישנו מסר של שוויון בנטל, שוויון בפני החוק: דין אחד לכולם. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. ולמען הסר ספק, בשם ערך השקיפות, החשוב כל כך למינהל תקין, טורח הכתוב וחוזר על הפירוט, לפרוטוקול.

משא המשכן, נשיאת הכפיים, קרבנות נשיאי ישראל:  פרשת נָשׂא מחברת בין המעשי לרוחני, בין החוק היבש לבין הנשגב, בין כללי התנהגות לבין הערכים שמגולמים בהם. מי יתן והדברים ימצאו להם אזניים קשובות.

שבת שלום וחג שמח!

הרַבָּה לִילָה וסיד | קיבוץ המעפיל | עמק חפר

 הגיבו לדבר התורה של הרבה לילה וסיד בדף הפייסבוק שלנו!

הרב עדית לב, רבנים למען זכויות אדם: זהו שינוי של צורת החקיקה בכנסת, שלכל הפחות דורש דיון מעמיק ופרטני ולא הופעה כסעיף נוסף בחוק ההסדרים. בנוסף שינוי זה מהווה כרסום נוסף בסמכיות הכנסת אל מול סמכויות הממשלה, בפרט בשעה שכבר ישנה מגבלה קיימת על חקיקה עם השלכות תקציביות.