איך המדינה רומסת עולים: סיפור ממרכז הזכויות בחדרה ›

חוק השבות תעודת זהות
By user:NYC2TLV (orginal uploader) [Public domain], via Wikimedia Commons

מתוך האנשים הרבים שנכנסו אמש למרכז הזכויות של רבנים למען זכויות האדם היו א/נשים שסיפרו לנו סיפורים שהותירו אותנו ללא יכולת, אלא להזדהות עם כאבם ולהסכים שבמדינה מתוקנת זה לא היה צריך להיות ככה.

ראוי שאדם שעובד שעות נוספות, יקבל עליהן זכויות סוציאליות כמו פיצויי פיטורין.

אישה שעלתה מקובה כילדה, ועכשיו חזרה משם עם בן זוג וילד, ומדינת ישראל עושה הכל כדי לא להכיר בהם – למרות שזה עומד בסתירה לחוקים שלה עצמם, ובסוף היא תכיר בהם. ובינתיים האישה הזו צריכה לנהל כל כך הרבה בירוקרטיה, כדי לקבל את הזכויות שלהם וגם לעבוד. כל פעם שמגיע אלינו סיפור כזה אני תוהה אם היו מחוקקים את חוק השבות היום האם הוא עדיין היה כל כך נרחב? ואיך במדינה עם אתוס של עידוד עלייה – הרשויות מרשות לעצמן לרמוס עולים?

וסיפורי החובות שאין להם סוף, והעיוותים והעוולות שמתווספים אליהם.

והכי שוברים את ליבי הם בני ה-75 שממשיכים לעבוד, כי הפנסיות פשוט לא מספיקות להם. ואני מסתכלת עליהם ותוהה – מה יהיה איתנו?

בסוף כל יום כזה אנחנו משתדלות להזכיר לעצמנו שאנחנו שואפות להגיע לימים אחרים, ימים שיהיה בהם גם צדק וגם חמלה.

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ."
(מיכה, ו', ח')

 

הרב עדית לב

מנהלת תחום צדק חברתי ברבנים למען זכויות האדם.