פרשת השבוע "עקב": איך העז המחבר המקראי ליצור דימוי כה אכזרי ואנוכי לאלוהיו ›

פרשת עקב

פרשת "עקב" (ספר "דברים", 7:12-11:25) כוללת  קטעים מוכרים מהסידור, מהפוקלור ומההיסטורה (פרשנייה של קריאת שמע, שבעת המינים וסיפור מעשה העגל) ויש בה גם הפתעות, חלקן מרשימות וחלקן מדאיגות. נשגבה מכולן היא מצוות אהבת הגר:

"הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

ובקצה השני, ישראל מצווה להאביד את שמם של שבעת  עמי כנען מתחת השמיים — לא רק לנצח אותם או לגרש אותם אלא להכחיד כל זכר מהם, כמו את עמלק, יחס קשה יותר מזה שזכו לו המצרים. אך עמלק זינב בנו, והמצרים העבידו אותנו, בעוד שנגד תושבי הארץ המקוריים ישנה רק האשמה עמומה — "וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך". הכתוב מזכיר לנו: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" —  "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים."

התייחסות נוספת לאותה אהבה אלוהית מעלה תהייות קשות:

"וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו–אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ… וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ:  כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ…"

ומיד אנו נזכרים באותו פסוק מבעיט מספר "משלי": "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר".

איך העז המחבר המקראי לייצור דימוי כה אכזרי ואנוכי לאלוהיו

ובכן, דרוש מאמץ פרשני רציני להתגבר על החיספוס שבפרשת "עקב" וישועה מסויימת עשוייה לבוא מביקורת המקרא: אל לנו לחשוש שאבותינו ביצעו את "מצוות" השמדת תושבי כנען המקוריים (במרכאות, כי אין אני מוכן לייחס פקודה כזאת לאלוהים), משום שקטעים אלה נתחברו רק שש מאות שנה לאחר הכניסה לארץ. הם ביטאו איזושהי רציונליזציה להגליית של ישראל מארץ כנען, לאמור: לו היינו משמידים אותם כפי שאלוהים דרש, לא היינו זונים אחרי אלוהיהם ולא היינו נענשים כך. אך אין כאן הרבה נחמה, משום שנשארת עדיין התמיהה, איך העז המחבר המקראי לייצור דימוי כה אכזרי ואנוכי לאלוהיו. מה שמשתקף פה הוא הייאוש הקיומי שאחז באבותינו שיכול היה להביא אותם לאמץ תיאולוגיה קשה כל כך, ועל רקע זה אנחנו יכולים להעריך עוד יותר את מצוות אהבת הגר, שמציבה את האמונה בדו-קיום ובקבלת האחר כאור שבקצה המנהרה.

לדאבוננו, המצוקה הרוחנית בזמננו דוחפת אנשים לאמץ חלומות ופתרונות קשים כמו אלה שבפרשתנו, והפיתוי גדול מצידנו להשליך טקסטים כאלה לפח הזבל של ההיסטוריה. אבל אין לנו לוקסוס כזה. עלינו לברור את ההיגדים הנצחיים מערימת השחת ולנטרל את המקורות האיבה. מבחן הוא לאמונה שלנו בטוב האנושי וביכולתנו להתגבר על הפחד ועל הייאוש, ועל זה אנחנו מצווים.

שבת שלום!

הרב ג'רמי מילגרום

 

הרב  ג'רמי מילגרום עלה ארצה ב- 1968, וחווה 49 מתוך 50 שנות הכיבוש. הוא מקדיש את מרצו ואת דאגתו להידרדרות המוסרית של ישראל שנובעת משלילת הזכויות של הפלסטינים מחד, אך גם ניזון מהעוצמות הרוחניות של מאבק ההישרדות של הפלסטינים איתם הוא נפגש ומהמגע עם פעילי שלום ישראלים ובינלאומיים. 

הרב ג'רמי מילגרום עם אבו סעיד

הרב ג'רמי מילגרום עם אבו סעיד