פרשת השבוע – שבת חול המועד ושביעי של פסח: "דרור לכל יושבי הארץ" ›

חזון עצמות יבשות יחזקאל 
חזון העצמות היבשות 
תחיית המתים

Vision of the Valley of Dry Bones
מקור התמונה: Gustave Doré [Public domain], via Wikimedia Commons

מה הקשר בין ספירת העומר, לסיום הכיבוש? מהי ההבטחה העתיקה שהנחנו בתוך הכרזת העצמאות של ישראל, שתוכל להוביל אותנו לחזון אמיתי של חירות? דבר תורה לכבוד שבת חול המועד ושביעי של פסח מאת הרב יחיאל גריינימן.
בשבת חול המועד פסח אנו קוראים בהפטרה את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, חזון של הַחְיָאַת העם העתיק אחר גלות; שהוא גם הטקסט שעליו מבססים חז"ל את אמונתם בתחיית המתים. וביום בשביעי של פסח אנו קוראים את התיאור של הנס של קריעת ים סוף, ואת השיר ששרו בני עמינו באותה עת (אשר הפך להיות חלק מֵהַלִּיטוּרְגְּיָה בכל יום בבתי כנסת). אנו מסיימים את חג החרות וממשיכים לתקופה של אֲבֵלוּת חלקית עד ל"ג בעומר (הספרדים \ מנהג ארץ ישראל) ויש גם כאלו (בעיקר אשכנזים) הממשיכים את מנהגי הָאֲבֵלוֹת ממש עד לשבוע שבו חל חג השבועות. ספירת העומר מתחילה כבר בסוף היום הראשון של פסח, אך היא מקבלת תפקיד יותר משמעותי, אחרי שפסח נגמר ובמבט אל חג השבועות.

חזון רבנים למען זכויות האדם

מה בין כל הטקסים הללו לבין עבודת רבנים למען זכויות האדם וחזוננו לעתיד לבוא? ובכן להרבה יהודים זהו זמן של התחדשות תחושת השייכות לעם היהודי והזדמנות לביטוי לאומי. ובתוך כך, זיכרון הגאולה מעבדות משתלבת בזיכרונות אחרים של גלות, סבל, רצח עם והתחדשות לאומית – וכל זאת דרך הלוח הצפוף של אירועים ציבוריים שמציינים את יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ניצחונות מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים. יש הרבה הנפות של דגלים (שהולכים וגדלים משנה לשנה) והרבה מאוד נאומים על הגורל היהודי, גבורה וכדומה.

להרבה מחבריי וחברותיי ברבנים למען זכויות האדם, זהו גם זמן של אי נוחות ועצב. הן התובנות הרוחניות שבזיכרון והן הזכרת העבדות ותרגומה לדרישות מוסריות-אתיות ייחודיות של המסורת היהודית – שניהם נשכחים ונעלמים בעת הנפת הדגלים תחת הכרזות של חזון לאומני צר. הקריאות לזכור גם את האחרים שנפגעו והושפעו באופן שלילי מהתקומה הלאומית של היהודים, נאבדות ברעש הקריאות למען "כבוד יהודי" ושירי ההלל לניצחונות ולגבורת חיילינו. המחיר ששילמו שכנינו הערבים והפלסטינים בעקבות הקמת מדינתינו היה נוראי וכלל את אובדן המולדת שלהם, אלפים נהרגו ונפצעו וחלק מהם חיים תחת משטר מתמשך של דיכוי ונישול גם בימינו.

לא יהיה אף פעם שלום, או דו-קיום אמיתי, אם לא נכיר במחיר ששילמו שכנינו, הן באופן פרטי, והן כחלק משינוי התודעה הציבורית של העם כולו ואולי גם תוך כדי יצירת טקסים חדשים לציון שינוי זה. זה בדיוק מה שההלכה עשתה לאחר המפלה והאסון שפקדו את המצרים. ההלכה הגבילה את ביטויי השמחה שלנו – למשל, אנו אומרים רק הלל חלקי בימי חול המועד ובמיוחד ביום האחרון של פסח, כאשר אנו קוראים את "שירת הים" ועומדים לכבוד השם, אך גם זוכרים – על פי המדרש – ש"מעשי ידי טובעים בים" [איתא בגמ' מגילה י,ב], זאת אומרת שאנו לא שוכחים שאף הם נבראו בצלם.

עלינו לחדש את אופי הגבורה של החלוצים הראשונים, שעלו ארצה ואפשרו חידוש של יישוב יהודי משגשג בארץ; גבורה כמו זו של נחשון עמינדב, שלפי המדרש קפץ ראשון לתוך ים סוף; גבורה שאפשרה את קריעת ים סוף – גבורה של אלו שהנחישות שלהם להמשיך קדימה, על אף הכוחות החזקים שעמדו מולם, היא שאפשרה את הגשמת החלום של חרות, לכל אלה שבאו אחריהם. החלוצים הללו הם שממשו את עבודת האל, אפילו שלא חשבו על כך בעצמם (כפי שאמר שוב ושוב הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

אנחנו זקוקים לסוג כזאת של גבורה ולמחוייבות רוחנית, בכדי לסיים את הכיבוש ולבנות מחדש את מדינתנו; להוביל את היהודים, אחינו ואחיותינו, לכיוון של הגשמת חזון אנושי ואוניברסאלי של חרות יהודית; חזון שלא כולל דיכוי זכויותיהם של אחרים; חזון שבו אנו זוכרים שהיינו פעם עבדים לפרעה במצרים ולכן אנו חייבים להיות רגישים לאלו החלשים והחשופים בקרבנו – כפי התורה מצווה עלינו שוב ושוב (36 פעם). גם זאת עבודת השם.

כאשר אנו סופרים את ימי העומר בשבועות הקרובים, עלינו לראותם כסוג של "ספירה לאחור" (countdown) לפעולה לסיום הכיבוש (שמתקרב לשנת היובל שלו). חמישים שנה זה מספיק. אין חרות אמיתית, אם אין חרות לכולם! הגיע הזמן לחדש את הקריאה העתיקה של שנת היובל בתורה הקוראת ל"דרור לכל יושבי הארץ", כאותה ההבטחה שכללנו בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

שבת שלום וחג שמח!

הרב יחיאל גריינימן