לכבוד יום האישה הבינלאומי: תמיכה בזכות לחינוך של בנות בדואיות פלסטיניות ›

16996043_13629840904310012_8995811841345463237_n
בתמונה: בתמונה: נריה גריינימן, הרב יחיאל גריינימן, עיד אבו חמיס, הרוח המובילה מאחורי בית הספר בחאן אל אחמר ודבורה גריינימן. במפגש סולידריות עם חאן אל אחמר, הוענק לעיד אבו חמיס, ספר עם תפילות שלום, של שלוש הדתות.

דבורה גריינימן כותבת על הצורך בסולידריות עם חאן אל אחמר ועל האפלייה בהריסת ישוב שלם, בו בזמן שמשקיעים בהתנחלויות הסמוכות של מישור אדומים.

"לפני שנים אחדות עשינו גיחה לכפר אדומים, פרבר מבוסס של בתים צמודי קרקע שיושב על אם הדרך היורדת מירושלים לים המלך, בין מעלה אדומים ליריחו." בתמונה – כפר אדומים. מקור התמונה: Kfar Adumim By יעקב – Own work, CC BY-SA 3.0

על הדרך מכפר אדומים לחאן אל אחמר

לפני שנים אחדות עשינו גיחה לכפר אדומים, פרבר מבוסס של בתים צמודי קרקע שיושב על אם הדרך היורדת מירושלים לים המלח, בין מעלה אדומים ליריחו. כרזה ענקית בכניסה ליישוב הודיעה על העדיפות הניתנת בו לחינוך. ואכן, בכפר אדומים יש בית ספר יפה וידוע שזכה בהכרה ארצית.

גם ביישוב הבדואי הקטנטן והמרופט חאן אל אחמר, שיושב אף הוא על אם הדרך כְּמִטְוָחַי אבן, מכפר אדומים – בהנחה שאתה נמצא למעלה בכפר אדומים – ולא למטה עם הבדואים – יש בית ספר מיוחד ויפה שזכה בהכרה בינלאומית. בניין אקולוגי ומטופח העשוי מצמיגים ישנים וחימר שהופק מהעפר המדברי במקום. בית הספר שווה ביקור, אף שכף רגלם של יושבי כפר אדומים מוקירי החינוך לא דרכה בו. אבל תמהרו: צווי ההריסה כבר ניתנו, ודחפורי הצבא בדרך להריסת בית הספר, ביחד עם היישוב הקטן שבו הוא יושב, כנראה כבר בימים הקרובים – אף שאין לתושבים עוד בית ספר ובעצם אין להם לאן ללכת. ואתם דאגתם לפליטים מסוריה?

ההיסטוריה של חאן אל אחמר

בביקורי הראשון בחאן אל-אחמר, נזירה לבושה בג'ינס וחולצת טריקו, שעבדה כאחות בקרב הבדואים ביישובים הנידחים במדבר יהודה, סיפרה לי קצת על הרקע להקמת בית הספר. הבדואים, ששייכים לשבט הג'הלין, נעקרו מאדמותיהם בדרום מדבר יהודה ב-1951, בעקבות השתלטותה של מדינת ישראל על האיזור. הם עברו צפונה לאיזור שנשלט על-ידי הירדנים, שלא גילו עניין במקום והניחו להם להתיישב שם ולהמשיך באורח חייהם כרועים. כיוון שכך, הם נחשבים פליטים, ואין להם זכויות על הקרקעות שעליהם הם יושבים מזה כ-65 שנה, בעוני מרוד. בעיני החוק הישראלי הם אינם אלא "פולשים", לעומת התושבים החוקיים של כפר אדומים שיושבו כאן מ-1979 והלאה. בעקבות הסכמי אוסלו, האיזור הוגדר כ"שטח C" – בשליטה מלאה של מדינת ישראל, אם כי הרשות הפלסטינית אמורה להיות אחראית על רווחת התושבים הפלסטינים.

כפליטים, ילדי הבדואים כוונו לבית הספר של אונר"א (UNRWA הינה סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים) באיזור יריחו. אולם שום גורם – ישראלי, פלסטיני או של אונר"א – לא היה מוכן לדאוג להסעת הילדים לבית הספר. הם היו אמורים – אפילו הקטנים שביניהם – להגיע ללימודים בתחבורה ציבורית, לאמור, באוטובוס שחלף בכביש הראשי, ללא תחנה, ללא מדרכה ולעתים קרובות ללא עצירה. מקצת הבנים ומרבית הבנות לא למדו כלל, ואחרי שמספר ילדים נפגעו או אף נהרגו בכביש, ההורים זעקו לבית ספר נגיש. אולם באיזור שטח C הפלסטיני, אסור לבדואים הפלסטינים לבנות בנייני קבע.

הרב יחיאל גריינימן בבית הספר של חאן אל אחמר, במחנה הקיץ שאנו מארגנים לתלמידי האיזור משבט הג'הלין הפלסטיני.

הרב יחיאל גריינימן בבית הספר של חאן אל אחמר, במחנה הקיץ שאנו מארגנים לתלמידי האיזור משבט הג'הלין הפלסטיני.

הקמת בית הספר

כאן, לבקשת הבדואים, נכנסה לתמונה עמותה איטלקית בשם "וונטו די טרה," שמתמחה בבנייה אקולוגית מחומרים זמינים. הם הציעו את הבנייה הייחודית מצמיגים וחימר, ובהדרכתם, תוך מספר שבועות במשך קיץ אחד, הקימו תושבי הכפר, בעזרת מתנדבים ישראלים ובינלאומיים, את בית הספר. קירות הצמיגים מספקים בידוד כה יפה שהמבנה אינו זקוק למיזוג בחום המדברי. תוך זמן קצר הוא התחיל למשוך גם ילדים מהיישובים הקטנים הסמוכים, שאף הם היו שותפים לאותה הבעיה.

ביקורי הראשון במבנה היה כשנתיים אחרי הקמתו, בלווית בן הזוג שלי, הרב יחיאל גריינימן [בתמונה] מרבנים לזכויות האדם, שהיה שותף למפעל ההקמה. המבנה היה מטופח ונקי להפליא, על אף קירות החימר, וכך הוא נשאר גם בביקורי האחרון, לפני שבוע. זאת, לעומת הפחונים הרעועים של התושבים. מרגישים את הערך שמייחסים התושבים לחינוך ילדיהם. הנזירה אליסיה סיפרה לי שמאז הקמת בית הספר, הבנות, שלכל היותר היו לומדות עד כיתה ד' כאשר הן היו אמורות להגיע לבית הספר ביריחו (ורובן נשארו אנאלפביתיות), ממשיכות ללמוד עד סוף כיתה ח', וחלקן אף ממשיכות לתיכון. בזמן האחרון זכתה בת היישוב בתחרות חיבורים בינלאומית והפכה לגאוות הכפר.

ואולם מאז הוקם בית הספר, תובעים מתיישבי כפר אדומים את הריסת המבנה הבלתי חוקי. לא משנה שבית המשפט העליון, בהידרשו לתביעה, עמד על ריבוי מקרי הבנייה הבלתי חוקית בכפר אדומים עצמו, ולא משנה שהממשל לא הצליח להציע הצעה קונקרטית אלטרנטיבית לחינוך ילדי חאן אל-אחמר והסביבה. בעיני מתיישבי הכפר, הבדואים אינם אלא מטרד שמפריע לשאיפות הפיתוח שלהם. עד עכשיו בית הספר הצליח לשרוד על בסיס צווי מניעה זמניים. אולם כנראה – לא עוד.

לאחרונה הוצאו צווי הריסה לא רק לבית הספר, אלא גם ליישוב שהוא יושב בו. לאן יישלחו הבדואים? ל"ג'בל" – הגבעה הצמודה למזבלה העירונית של ירושלים, שעומדת בחלקה על ערימות זבל רעילות, ושבה רוכזו כמה מאות משפחות בדואיות שכבר פונו ממקומות אחרים. או לאל-נוימה ליד יריחו. באף אחד מהמקומות האלה לא בוצעו הכנות לקליטתם ולחינוך ילדיהם. בשניהם נמצאים שבטים בדואיים אחרים שמתנגדים בחריפות להצטרפותם של בדואים משבט זר. תחשבו רגע על ההכנות האינטנסיביות שנעשו ליישובם מחדש של קבוצה אחרת של פולשים – מעמונה.

אז מהרו לבקר ב"בית ספר הצמיגים" המפורסם (לפחות מחוץ לישראל) לפני שיהיה מאוחר. מהרו במיוחד אם אתם במקרה תושבים של מעלה אדומים או כפר אדומים. ראו מה יכולים לעשות, ללא כסף ועם מעט מאוד עזרה, מי שבאמת שמים את החינוך בעדיפות ראשונה.

הבדואים של חאן אל אחמאר גילו יכולת ונכונות להתמודד עם הבעיות האלה בכוחות עצמם ובשיתוף פעולה עם גורמים אחרים. מול תושייתם, מול בקשתם לתת לילדיהם עתיד טוב יותר, הממשל שולח דחפורים.

והבדואים האלה לא ייעלמו. המנהיגים שלהם רואים את הנולד ולכן מדגישים את עדיפות החינוך. הם מוכנים לעבוד עם הרשויות – כן, אפילו עם היהודים – כדי ליצור לעצמם עתיד טוב יותר, לאן שלא יופנו. אבל הרשויות באות אליהם בדחפורים.

דבורה גריינימן.

קיראו עוד:

 

***

לכבוד יום האישה הבין-לאומי: תמיכה בזכות לחינוך של בנות בדואיות פלסטיניות

ביום האישה הבינלאומי, רבנים למען זכויות האדם מדגישים את המאבק להצלת בית הספר האקולוגי האהוב ביישוב הפלסטיני, חאן אל אחמר המשרת כ-150 ילדי הג'האלין המתגוררים בפאתי ירושלים. בשל מדיניות התכנון הישראלית, בית הספר מיועד היום להריסה. זאת למרות שהוא האפשרות היחידה לחינוך פורמאלי הבר קיימא, הריסתו תסמל אבדה כבדה עבור נשות הג'הלין בכלל ועבור בנות קהילת חאן אל אחמר בפרט .

נערה מחאן אחמר במחנה הקיץ באנוואר לילדות וילדי הג'הלין

נערה מחאן אחמר במחנה הקיץ באנוואר לילדות וילדי הג'הלין

נערות צעירות מציגות את בית הספר בחאן אל אחמר

לפני קצת יותר ממאה שנה, בסוף פברואר, היתה תהלוכה חשובה ברחבי העיר ניו יורק של ארגוני נשים ותומכיהם הסוציאליסטיים. הצועדות דרשו תנאי עבודה יותר טובים וזכות ההצבעה לנשים. ה הן התחילו בתהלי, באותו אירוע, שמאז התפשט לארצות רבות.

בשנת 1977 האו"ם הכריז על יום האישה הבינלאומי והרבה מדינות מסביב לכדור הארץ מציינות את אותה דרישה לשויון . היום השמיני למרץ, מציין את המאבק לשויון ואת תרומתן של נשים לחברה האנושית.

השנה, יום האישה הבין לאומי הזה, נופל צמוד ליום תענית אסתר, שבתרבות היהודית בו מציינים את גבורתה של המלכה אסתר שהגנה והצילה את בני עמה. הרבה קבוצות פמיניסטיות בישראל ובתפוצות מארגנות הפגנות וארועים ביום התענית, בכדי למחות על העוול הנעשה לנשים בהלכה הרבנית, ובמיוחד לנשים עגונות.

ביום מיוחד זה אני חושב על הגברים והנשים האמיצים משבט הג'הלין במדבר יהודה, שרבים מהם בשנים האחרונות יצאו למסע ארוך וקשה להעניק השכלה טובה יותר לבנות שלהם (כמו גם לבנים שלהם). רבים מהם בעבר היו אנאלפביתים כי לא היו מסוגלים להתעסק בחינוך, מפני התרבות הפטריאכלית והמגבלות, בבנייה ובתכנון שהוטלו עליהם על ידי הכיבוש הישראלי בשטח סי.

כנגד כל הסיכויים, עם תמיכה של עמותת "וינטו דטרה", קבוצות פעילים כמו רבנים למען זכויות האדם, האחיות קומבני, קואופרטיב הג'הלין ואחרים – הם בנו בית ספר, הוכשרו בעצמם כמורים, כמה מהם סיימו לימודים באוניברסיטה ולקחו חלק בחינוך בקהילותיהם.

היסטוריה

אנו רואים בבירור את ההישגים והקשיים במאמצים שהושקעו בבית הספר של חאן אל אחמר. בשנת 2009. בית הספר של חאן אל אחמר, נבנה מבוץ וצמיגים על ידי ארגון איטלקי. בית הספר נמצא תחת איום מיידי של הריסה על ידי הרשויות הישראליות, כתוצאה ממדיניות הבנייה המפלה של ישראל בשטח סי של הגדה המערבית.

לפני פתיחת בית הספר, המוסד החינוכי הקרוב לילדי חאן אל אחמר וישובי הסביבה היה במרחק של 45 דקות. המרחק היה מחסום חינוכי מרכזי עבור הקהילה. המסורת הבדואית לא התירה לבנות ללכת לבית הספר. עם זאת, פתיחת בית הספר מבוץ וצמיגים בכפר עצמו שינה את הגישה ונתן מענה תרבותי וענייני לרשום בנות לחינוך הפורמלי. על השפעת בית הספר אין עוררין. בעוד שרבות מהנשים לא יודעות קרוא וכתוב, רוב הנערות הצעירות יכולות!

נשים, כידוע מהניסיון היהודי בעת החדשה היו סוכנות שינוי חברתי חיובי, דרך קבוצות כמו הדסה האמריקאית. חינוך הוא מפתח מרכזי להתפתחותן כמנהיגות בכל החברות, כולל החברה הבדואית.

אסור לנו לתת לאִי-שִׁוְיוֹן והתנהגות מפלה בצבא בהקשר של השליטה על עם אחר בגדה המערבית למנוע את זכויותיהם של ילדים בדואים (או כל ילד!) או להפריע לפעילות למודרניזציה בתוך הקהילות הללו באופן כללי.
.
ביום האישה הבינלאומי, אנחנו מצדיעים לקהילות, אשר בחרו את הדרך החדשה הזאת ושמכירים ביכולת של נשים כסוכנות שינוי. אנחנו מכבדים מאד את האומץ של אותן נשים שצעדו מעבר למגבלות המסורתיות של תרבותן.

אנחנו, ברבנים למען זכויות האדם, נעשה את כל מה שנוכל לתמוך בהן, במיוחד בקהילות אשר עברו העצמה בשנים האחרונות והנמצאות באיום עכשווי של הריסת בית ספריהן המיוחד.

הרב יחיאל גריינימן עבד עם שבט הג'הלין במקומות שונים יותר מעשור. הוא מנהל פתוח ארגוני ברבנים למען זכויות האדם.