תחקיר: העיוותים המופלגים בטענות על פיצויים מופלגים לתושבי אום אל חיראן ›

16387299_1334876576574097_6820095980065241518_n
כוחות מתאספים באום אל חיראן לפנות בוקר (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

תחקיר רבנים למען זכויות האדם: הממשלה מנסה לצייר נראטיב לפיו תושבי הכפר הבדואי אום אל חיראן "פוצצו" את המו"מ למרות שקיבלו הצעות לפיצויים ותנאים מופלגים. לפי הנתונים שפורסמו, ביחס לעלויות הבנייה מחדש ולסטנדרט הפיצויים במקרים דומים לאום אל חיראן, מסתמן כי מיתוס התנאים המופלגים מופרך. 

תושבי הכפר הבדואי לא קיבלו הצעות לפיצויים כספיים מופלגים לנוכח עלויות הבנייה ואף הופלו בחריפות לרעה בהקצאת שטחים חקלאיים ביחס למגזר הכפרי היהודי; המוסכמה כי הפיצויים צריכים לאפשר לבני רשות לשוב לגור במקום ממנו פונו לא נשמרה במקרה של אום אל חיראן; במנותק מהראציונל של הפיצויים, המדינה מבקשת לקבוע את גובה הפיצוי על בסיס ריבוי נשים ולא לפי חישוב קונקרטי של הצרכים הסוציאליים והנזק שבמעבר.

התחקיר מתבסס על מה שכלי התקשורת פרסמו ביחס להצעות הכלליות של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים

ראשית, יש להבין מתוקף מה מקבלים תושבי אום אל חיראן פיצויים בזכות ולא בחסד: בניגוד לעמדת המדינה קבע בג"צ כי תושבי אום אל חיראן אינם פולשים כי אם בני רשות; וזאת לאור העובדה שהמדינה היא שהעבירה אותם למיקומם הנוכחי ב-1956 לאחר שהפקיעה את אדמותיהם המקוריות.

במקרים דומים לאום אל חיראן, של בני רשות שלא קיבלו זכויות בקרקע [בשל מדיניות מפלה, יש לציין], קבע בית המשפט סטנדרט של פיצויים על הבנייה עצמה של מבנים והשקעה אחרת שהיו להם במקום, ללא פיצויים על ערך הקרקע; ועקרונות דומים עוגנו בחקיקה. הפיצויים בפועל הלכו אף מעבר לפיצוי על הבנייה – גם אם לא מספיק – וכללו הכרה מסויימת בזכות לשמור על היכולת לגור באותו אזור והענקת פיצויי שייאפשר מימוש זכות זו: כך היה למשל במקרה של שכונת גבעת עמל או במקרה של שכונת כפר שלם.

אם כן, הפיצויים על המבנים עצמם שנהרסו ושיש להקים מחדש בוודאי שאינם בגדר טובה או צ'ופר שהמדינה נותנת לתושבים, כי אם חובתה לפי ההלכה המשפטית והמינהלית המקובלת כמו גם לפי השכל הישר. מעבר לכך, המוסכמה שהתקבעה היא כי בפיצוי בני רשות הפיצויים צריכים לאפשר רכישת\בניית בית באותו אזור ממש. הפיצויים שייקבלו תושבי אום אל חיראן לא ייאפשרו להם לגור ביישוב החדש, והיקר יותר, חירן, אלא רק בעיירה חורה המרוחקת משם כ-8 קילומטר. בכל זאת המדינה מתגאה בפיצויים מופלגים. ונפרט:

עלויות הבנייה מחדש מול גובה הפיצויים:

לפי עיתון "הארץ" [אלמוג בן זכרי, 19.01.17], המתבסס על מסמכי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים: "סכום הפיצויים שהוצע לתושבים עומד על 20–25 מיליון שקלים ל–60 עד 70 זכאים". זכאים הם בני 24 ומעלה או מי שנשואים, כשבקהילה הבדואית זה אומר בעלי משפחות. אם נלך לאמצע, ונניח 65 זכאים ו-22 מיליון פיצויים, זה אומר בחישוב פשוט שכל משפחה גרעינית "רגילה" – המבוססת על שני זכאים בגירים – מקבלת כ-676 אלף ש"ח על המבנים שנהרסו. במשפחות פוליגמיות, ששם מספר הזכאים גדול יותר, סכומי הפיצוי יכולים להגיע לפי 1.5; פי 2 ואף יותר מכך. אם כי יש לזכור שגם אם אנו מתנגדים בחריפות לפוליגמיה, משפחות פוליגמיות הן כרגע מצב נתון, יש בהן יותר נפשות, ומראש הן חיו בצורה בה לכל אישה בית משלה, כך שהפיצוי צריך להתייחס לא לבית אחד, אלא למה שנהיה קיים, נהרס ומכוח הזכות אמור להיות מוקם מחדש – נוסחה של בית לכל אישה (338 אלף ש"ח לזכאית – כלומר לבית שנהרס – זה רחוק מלהיות פיצוי שווה ערך). עם זאת, בהחלט יש לתהות מדוע גובה הפיצוי לא מתבסס על חישוב קונקרטי של נזקי הפינוי והצרכים הסוציאליים עצמם, וניתן דווקא לפי מפתח של מספר הנשים.

עלות בניית בית – בלי עלות הקרקע – נעה לפי מקורות מידע מקצועיים מגוונים בין 5,000 ל-6,000 ש"ח למ"ר ברמת גימור סבירה. זה אומר שבניית בית של 90 מ"ר תעלה בין 450 אלף ל-540 אלף ש"ח, וזאת בלי לדבר על המתקנים החקלאיים של התושבים שייהרסו גם כן, וגם להם עלות הקמה מחדש של עד כמה מאות אלפי ש"ח. רוב המשפחות הבדואיות גדולות ודורשות בית מגורים של יותר מ-90 מ"ר. למשל, למשפחה מעל 10 נפשות, תידרש דירה של לפחות 120 מ"ר (בצפיפות רבה), כשהעלויות הבנייה הם בהתאמה בין 600 אלף ל-720 אלף, בלי עלויות המבנים החקלאיים. מכאן שהפיצויים על הבנייה עצמה – 676 אלף ש"ח למשפחה "רגילה" לא תמיד מספיקים לכיסוי העלויות ובוודאי שאינם מופלגים; מה עוד שהמעבר לחורה כולל לרוב צמצום שטח הקרקע, מה שייפגע בפרנסה עתידית מחקלאות. במשפחות פוליגימיות כאמור, המצב הקיים הוא של בית לכל אישה, וכך גם כאן הפיצוי לא צפוי להספיק אפילו שהוא גדל.

מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים, יאיר מעיין טוען עוד בעיתון "הארץ", כי הרשות הסכימה לבסוף לתת לכל משפחה תוספת של 100 אלף שקלים לפיצוי. עו"ד אבי עייש המייצג את המשפחות, טוען מנגד כי הפיצוי הגיע להם בכל מקרה. ואכן, גם פיצויי של 776 אלף ש"ח למשפחה מרובת ילדים, הגם שהוא יותר סביר, עדיין רחוק מלהיות מופלג, ואף ייתכן שבמקרים רבים לא ייכסה את העלות המצטברת של הקמת הבתים, המבנים החקלאיים ועלויות המעבר. להדגשת האבסורד בטענת הפיצויים המופלגים: במקרה של תושבי עמונה – למרות שלא מדובר בבני רשות אלא במי שנקבע בבית המשפט כי גזלו קרקע פרטית של אחרים – קיבלה כל משפחה כמיליון ש"ח פיצויי לשיקום חייה.

גודל המגרשים שהוצעו לעומת המקובל במגזר הכפרי היהודי:

מעבר לכך, אמורה המדינה לתת לכל משפחה מגרש של כמעט דונם (750 מ"ר) בחורה, שאמור לכלול גם את צרכיהם החקלאיים [דירים, שדות חומוס שהם מגדלים וכו'], וכן, שוב לפי עיתון "הארץ", "תינתן לכל זכאי האופציה לרכוש מגרש [נוסף] במחיר מסובסד". גם במקרה כזה הגענו לכל היותר לקצת פחות מ-2 דונם. במגזר הכפרי היהודי מקבלת משפחה הקצאה של בין 30 ל-80 דונם, נחלה המוחכרת לה לדורות במחיר סמלי ביותר. אם כן, לא רק שזה לא פיצוי מופלג, זו אפלייה מופלגת.

מעיין הציג עוד את דרישת התושבים לשטחים חקלאיים ומסחריים כמופרכת וככזו שהובילה לפיצוץ במו"מ. אלא שזו הצגה תמוהה ביחס למקובל בישראל. חקלאות מהסוג המתקיים במגזר הבדואי דורשת גם פעילות מסחרית. במגזר הכפרי היהודי הכירה רשות מקרקעי ישראל בהיתר לקיים בנחלות חקלאיות פעילות מסחרית מוגבלת – בהחלטה 1458 של רשות מקרקעי ישראל. אם כן למה דרישה מקובלת כזו במגזר הכפרי היהודי מובילה במקרה של תושבים בדואים לפיצוץ המו"מ וריצה למבצע הריסות ארבע שעות לאחר מכן? יתרה מכך, הגבלת יכולתם של התושבים להתפרנס מחקלאות עם העברתם לעיירה חורה, מחייבת מן הצדק מתן אפשרות לחלופת פרנסה בדמות מסחר.

ובכל זאת התושבים הבדואים לא דחו הצעות מפלות אלו מכל וכל. עיתון "הארץ" מדווח באותה כתבה: "המחלוקות העיקריות שמנעו את הסכם המעבר היו על מספר הזכאים לפיצוי, עלות המגרש השני שיוכלו לרכוש ומגרשים נוספים לחקלאות ותעשייה אותם דרשו התושבים". כלומר התושבים אפילו לא מחו על אפלייתם לרעה ביחס למקובל והראוי, הם פשוט התמקדו בצרכי פרנסה מחקלאות ותעשייה זעירה שלא קיבלו מענה, למרות שאלו הם דברים מובנים מאליהם במגזר הכפרי היהודי.

במסורת היהודית ישנה התנגדות ברורה לנהוג באיפה ואיפה, וצייוי כי "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה…" [ויקרא כא, כב], ממשלת ישראל הוסיפה על כישלונה בהיבט הזה גם הצגה מסולפת של היחס לקהילה הבדואית באום אל חיראן.

הגמישות של תושבי אום אל חיראן מול העיקשות של הממשלה – כרוניקה של הובלה למשבר | רבנים למען זכויות האדם: דרושה חקירה עצמאית ומהירה של מאורעות אום אל חיראן | עמונה מול אום אל חיראן: כל העובדות | רבנים למען זכויות האדם על התקרית באום אל חיראן | אום אל חיראן: לא סיפור של 'לא נזוז מכאן' | אום אל חיראן בקצרה


***


***

אודות רבנים למען זכויות האדם

שומרי משפט הוא היום הארגון היחיד בישראל המשמיע את קולה של המסורת היהודית בתחום זכויות האדם. הארגון נוסד בשנת תשמ"ט (1988) ומונה כיום כמאה חברים – רבנים מוסמכים וסטודנטים לרבנות. שומרי משפט אינו ארגון פוליטי מפלגתי. שומרי משפט הוא הארגון הרבני היחיד בארץ שפועלים בו במשותף רבנים אורתודוקסים, מתקדמים (רפורמים), מסורתיים (קונסרבטיבים), מתחדשים (רקונסטרוקציוניסטים) ורבני ריניואל (Renewal). בין חבריו רבנים המכהנים בתפקידים ציבוריים, מחנכים ורבני קהילות, אשר יכולים להביא הן לשינוי בשטח והן לשינוי תודעתי. שומרי משפט משמש שופר להפצת מידע על זכויות האדם בישראל ובשטחים הכבושים. שומרי משפט פועל בשיתוף פעולה עם ארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם. שומרי משפט פועל מהקמתו, לקידום זכויותיהם של השכבות החלשות בחברה, לשמירה על זכויותיהם של המיעוטים בישראל וכן של פלשתינאים בשטחים ולמניעת הפרות בוטות של זכויות אדם בסיסיות של מהגרי העבודה. הארגון מפעיל לחצים על קובעי המדיניות בישראל, למען הבטחת השמירה על זכויות האדם של הקבוצות החלשות, בהן הזכות לטיפול רפואי, קורת גג, חינוך ורמת חיים מינימאלית. מאז ייסודו, השתתפו אלפי מתנדבים במאות פעילויות של עשיית צדק במדינה ובחברה.