פרשת השבוע "וירא": לצאת לרוחבה של עיר ›

DDR - Niemals wieder Kristallnacht נחלת הכלל ccÖ wikipedia
בול מזרח גרמני משנת 1963 לזכר ליל הבדולח | DDR – Niemals wieder Kristallnacht נחלת הכלל cc: wikipedia

הרב יהוידע עמיר בדבר התורה לפרשת "וירא" מחבר בין ליל הבדולח, וההיסטוריה האישית של משפחתו, לבין ההופעה החוזרת של סדום בהיסטוריה האנושית. האם לנוכח המתרחש כאן, בארץ שביקשנו לשוב ולהפוך אותה לבית חיינו, נסתפק בעמידתם של "צדיקים" הספונים בביתם? או שמא נהיה לנשים ולאנשים החיים לפני אלוהים, היוצאים לרחובה של עיר, המנסים להציל את חברתם? ברגעים אלה של בניין-חיינו בארץ – האם יעמוד בנו הכוח גם להשיב על שאלה זו? האם נבחר בברכה ובחיים? שבת שלום

לפני מספר שנים חל יום השנה השבעים לפוגרום של 9-10 בנובמבר 1938. בליל פוגרום זה, שהנאצים כינו "ליל הבדולח", נחרבו בין אלף לאלפיים בתי כנסת, בתי תפילה ובתי מדרש ברחבי גרמניה הנאצית (המספר שהנאצים הפיצו, כאילו נהרסו 267 בתי כנסת שקרי בעליל). באותו לילה נורא, של השתלטות יצרים ושנאה, נהרגו מאות רבות של יהודים, ונכלאו במחנות ריכוז מאות אחרים. גם כשלושים בתי מסחר יהודיים נשרפו ונבזזו. היה זה צעד מכריע בהסלמת רדיפת היהודים בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, אבן דרך בהתפתחות שהובילה בהדרגה עד ל"פתרון הסופי" ולהשמדה השיטתית של ששת המיליונים. בארץ זוכה יום זה להתייחסות מועטה יחסית, כנראה משום שאימי הלילה ההוא מתגמדים לעומת מה שהתרחש בהמשך. בגרמניה הוא מצוין בכובד ראש וביראה רבה, במיוחד במעגלים כנסייתיים פרוטסטנטים וקתוליים. העובדה שבמרכז הילולת ההרס והשנאה עמדה החרבתם של בתי התפילה היהודיים עושה את רגע הזיכרון הזה למשמעותי ומאתגר במיוחד למנהיגות הדתית ולקהל המתפללים בכנסיות רבות בארץ זו.

להביא את דבר-התורה היהודי שלי, אל תפילה נוצרית

סבי, הרב מנחם נוימרק, היה רב-הקהילה – הראשון והאחרון עד לשואה – של דואיסבורג, עיר שדה קטנה במערבה של גרמניה. הוא כיהן בה משנת 1904 עד לגירוש קהילתו למחנות בשנת 1942; ונספה בטרזיינשטאדט שבועות אחדים לאחר שגורש לשם עם זקני הקהילה, בעוד מרבית חברותיה וחבריה מגורשים היישר לאושוויץ. בשנים שלאחר השואה התפתחו בכנסייה הפרוטסטנטית בעיר זו ובערי השדה הצמודות לה עניין עמוק ביהדות ותודעת חובה להנציח את הקהילה שחרבה. הוקמו אנדרטאות, ושם רב הקהילה הונצח על מדרכי העיר; בקתדרלה המקומית הוקדש חלון גדול ובולט לציור ויטראז' של האמן הישראלי נפתלי בזם, שבמרכזו מילות הקדיש ודימויים עזים של שריפה; הוקמה קתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטה המקומית. כשמלאו שלושים שנה לפוגרום של נובמבר 1938 הוזמן בנו של רב הקהילה, אבי, הרב יהושע עמיר, לשאת דרשה בטקס הכנסייתי לציון יום זה. ארבעים שנה אחר כך, שנים אחדות לאחר פטירת אבי, הוזמנתי לאותו מעמד, לשאת את הדרשה המרכזית.

מאליו מובן, שכיהודי וכרב, לא הכנסייה היא הבית שבו אתפלל ובו אבקש למצוא את קרבת אלוהים. היא בית-האלוהים שבו מאמיני דת אחרת, דת אחות, מבקשים לעשות זאת. היא בית מבתיו של האלוהים שאנו חולקים את האמונה בו. אכן, ההיסטוריה של יחסי שתי הדתות מורכבת, כאובה; אבל המצווה לקיים בלב שלם דו-שיח ורב-שיח עם הדתות האחרות חזקה מכול. אני מתארח ברצון בכנסייה ובמסגד, ממש כשם שאני שמח באורחים בני דתות אלה המתארחים בתפילותיי. אני דוחה בשאט-נפש את התפיסה כאילו על יהודי להימנע מביקור בבתי תפילה אלה, משל לא היו בתי עבודת האל, שאליהם באים בנות אדם ובני אדם ביראה ובאהבה. אני מברך בכל לב על התהליך ההולך ונרקם בימים אלה, לשילובה של המועצה המתאמת הבין-דתית בישראל במסגרת פעולת "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם".

אבל באותה מידה מובן מאליו שכאורח, אינני משתתף בתפילה הנערכת שם. אינני חלק מקהל בני הדת האחרת המתפלל, ממש כשם שאורחים בני דתות אחרות אינם חלק מהמניין היהודי שלי. אני נוכח. אני מתבונן. אני חש את קרבת המתפללים לאלוהים. אך כשיגיע זמני להתפלל יהיה זה בהקשר היהודי שלי, בלשון ובמקום שבהם מתבטאת המסורת שלנו. והנה עתה, נתבקשתי, כאורח, כרב, כצאצא לרב העיר ההיא, לומר את דברי, להביא את דבר-התורה היהודי שלי, אל תפילה נוצרית זו שבה מעלים את זכר הפשע הנורא של החרבת בתי התפילה היהודיים.

ביקשתי לומר להם מדוע אני ניצב לפניהם. שאלוהינו אחד הוא, אך יכולה להיות יותר מדרך אחת המוליכה אליו. שההתכנסות שבה נכחנו באה לציין את העובדה שאנו, בני האדם, שכחנו זאת. שכחנו שאלוהים ישנו; שהוא נתן לנו מצוות; שהוא מצפה לנו. שכחנו שתשובתנו, שקבלתנו את האחריות המוטלת עלינו, הן תנאי לעצם קיומנו. שכחנו שאנו בנות ובנים לאלוהים. שכחנו שדין הוא שהאנושות תהיה למשפחה אחת, משפחת-משפחות, אחדוּת רבת פנים, הצטלבותן של דרכי אדם לפני אלוהים, של דרכי אדם אל האלוהים.

פרשת השבוע שבפתחו עמדנו הייתה פרשת "וירא". כשקראתי אותה ידעתי ששומה עליי לדבר שם על סיפורן של סדום ועמורה; של החברות האנושיות שהכריעו עצמן לרֶשע ולהֶרס המוסר האנושי; של חברות ששום ערך אנושי לא היה תקף בהן, שדבר לא בלם בהן את מימושו של היצר העירום.

פתחתי במאבקו של אברהם להציל חברות שכנות אלה, לשכנע את אלוהים שבסדום ועמורה שוררת גם מידת הטוב, שאינן רק מקום הרשע. אולי נמצאים שם חמישים, או למצער עשרה, צדיקים, חפים מפשע. אולי יש בידם לשנות את הכיוון שבו צועדת החברה. וכידוע, האל נענה לאברהם. אם רק יימצאו בעיר עשרה צדיקים לא ישמיד אותה. תושביה יוכלו להמשיך ולהיאבק בין טוב לרע, בין ערכי אנוש לבין הליכה אחרי ההבל. תפקידם של המלאכים ההולכים לסדום היה להשיב על שאלות אלה.

אך שאלה זו לא התבררה, או ליתר דיוק התבררה כלא רלוונטית, שהיא דורשת עדכון ודיוק. שהרי הפרשה ממשיכה בתיאור אותו לילה נורא שבו שהו המלאכים בסדום, בתמונה הקונקרטית והחדה של ההמון הפרוע, של אורגיית היצרים השטנית, של שנאת הזר היוקדת, של חוסר אנושיות, של חורבן צלם אלוהים שבאדם. כל זה מתואר בצבעים עזים ומחרידים במקרא. לעומת זאת איננו נודעים שמא בחברת רשע זו היו בכל זאת עשרה, ושמא אפילו חמישים צדיקים. אפשר שהיו כאלה, שהם נותרו באותו לילה בביתם, מזועזעים עד עמקי נשמתם מהמתרחש, מהשחתת החברה שבה חיו. אפשר שהיו אחוזי אימה מפני מוחלטותו של הרוע, מפני אלימותו של כוח השלטון. אפשר שאף רצו בכל ליבם לעשות מעשה, אך נותרו עצובים ושותקים בביתם.

אפשר שהיו בסדום צדיקים חפים-מפשע כאלה, אפשר שלא היו. על גורלם של האורחים האומללים לא היו יכולים להשפיע; גם לא על עתידה של חברה זו. מאבקו של אברהם עם אלוהיו היה לשווא. על שאלתו שמא נמצאים "צדיקים" אחדים בסדום, לא יכולה הייתה לבוא תשובה; היא גם לא הייתה נחוצה. סדום ועמורה, סִמלהּ של ההשחתה המוחלטת של חיי האדם ושל ערכי המוסר, לא יכלה להמשיך ולהתקיים. השאלה המכרעת אינה האם נמצאו בה צדיקים אחדים; השאלה המכרעת של חיינו, שאלתה המכרעת של האנושות בת-ימינו, אחרת היא.

כשהחמס, הרצח, השנאה והאלימות שולטים, אנו מצוּוים לעשות יותר מלפתֵּח טיעונים עיוניים ראויים, מדוע צריכה החברה שלנו לצעוד בכיוון שונה. אין אנו רשאים להישאר ספונים בביתנו. ה"צדיקים" הנשארים בביתם, חַטָּאים הם; אין בידם להציל את החברה. אנו מצוּוים לצאת מבתינו המגוננים והנעימים, לפעול, להיות מעורבים. אנו מצוּוים להציב את צלם אלוהים שבנו כתריס בפני הרשע והשנאה. אנו מצוּוים להיות אמיצים.

בעמדנו מול עוול ורשע

מרחק אינסופי מפריד בין אירועי השואה לבין חיינו שלנו, לעוול, לאיוולת ולרשע שאנחנו שותפים לעשייתו. טוב שכך. מצווה לברך על כך. אבל שאלות חיינו הן שאלות חיי בני אדם באשר הם, בעמדם מול עוול, מול רשע, נוכח השחתת האדם והחברה. אלה אותן שאלות שפרשת "וירא" מצווה עלינו לשאול בכל דור ודור.

את סדום יכלו אולי להציל רק עשרה, עדיף חמישים, פעילים, שהיו יוצאים באותו לילה לרחובה של עיר. שהרי, רק מי שיהיו מוכנים לסכן את מעטפת-חייהם הנינוחה יוכלו ליטול חלק במאבק על הצלת האנושיות והאנושות. אכן, לא פעם ייכשלו גם הם. זהו היסוד הטרגי שבקיומנו. ואולם, השתתפות בעבודת אלוהים זו ובמעשה אנושי זה, גם לנוכח הסיכוי שאלה לא יִצלְחו בידינו – זו משמעתם של חיי אמת.

האם לנוכח המתרחש כאן, בארץ שביקשנו לשוב ולהפוך אותה לבית חיינו, נסתפק בעמידתם של "צדיקים" הספונים בביתם? או שמא נהיה לנשים ולאנשים החיים לפני אלוהים, היוצאים לרחובה של עיר, המנסים להציל את חברתם? זו השאלה הדתית, השאלה האנושית, שעלינו לשאת בהווייתנו, הצריכה לעצֵּב את מִצווָת-חיינו. שאלתי שם, בגרמניה, את עצמי ואת קהל המאמינים שבפניו עמדתי; אני שב ותוהה כאן, ברגעים אלה של בניין-חיינו בארץ – האם יעמוד בנו הכוח גם להשיב על שאלה זו? האם נבחר בברכה ובחיים?

 Yehoyada-Amirנחלת הכלל cc: ויקיפדיהשבת שלום,

הרב יהוידע עמיר

 

אודות הרב פרופ' יהוידע עמיר

הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג' ויושב ראש (בפועל) של מועצת הרבנים המתקדמים בישראל. הוא חבר הועד המנהל של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם". ספרו התאולוגי "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" ראה אור בשנת 2009.