דבר תורה לפרשת שמיני התשע"ג: משביעי של פסח ל"ויהי ביום השמיני" ›

חטאם של נדב ואביהוא

הרב שלמה פוקס מראה כיצד פרשת "שמיני" פותחת באזהרה מפני הגאווה. זאת משום ששבעת ימי חניכת המשכן, יהיו כשבעת הימים לקראת יום כיפור. הם יכינו באופן נפשי וידאגו לכפרת האדם. אנו נמצאים גם בברכה של משה ואהרון את העם וגם באש שיצאה ואכלה את נדב ואביהוא. הגבול הזה הולך לאורך כל הפרשה ומחייב אותנו לקריאה מורכבת יותר היכן ואיך מסתתר חטא הגאווה.

מאת: הרב שלמה פוקס

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: (ויקרא פרק ט', א' – ד')

על המילה הראשונה בפרשה – 'ויהי' – אומר המדרש (ויקרא רבה, שמיני, יא', ז')

"ר' תנחומא ור' חייא רבא אמרין לה ור' ברכיה בש' ר' לעזר המודעי המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה כל מקום שנאמר: "ויהי צרה"

ועל ההמשך שואל בעל 'תולדות יעקב יוסף' (תלמיד הבעש"ט) – "…מה בא עניין זה בתורה, מה דהוי הוי?!" מה שהיה היה, מדוע עלינו לדעת את כל הפרטים האלו. ונראה לי שהוא מוסר לכל אדם, רוצה לומר, הנקרא בתואר אדם בעבודת ה' ובתורתו, שיש לחוש פן יתגאה לומר מי כמוני עוסק בתורה ובעבודת ה', נקי מכל חטא של בני עולם המשוטטים בחוצות, שאינו ניצול מהסתכלות נשים וסיפורי לשון הרע וליצנות וכיוצא בזה.

שלט במאה שערים המפציר בעוברים ושבים ובמדביקי המודעות לא לפרסם דברי לשון הרע. cc: ויקיפדיה

שלט במאה שערים המפציר בעוברים ושבים ובמדביקי המודעות לא לפרסם דברי לשון הרע.

עריות, גזל, לשון הרע

לזה באה התורה להעירו שלא נמלט, גם המתבודד מחטא 'עגל', עכ"פ כדי שלא יהיה לו מקום להתגאות, שהוא שורש לכל החטאים והעונות… ועניין חטא עגל… שאמרו חז"ל רוב העולם נכשל בגזל ומיעוטן בעריות והכול בלשון הרע (ב"ב קסה) ר"ת שלהם עג"ל: עריות, גזל, לשון הרע. גילוי עריות היינו גסות הרוח, שאחז"ל כל המתגאה כאלו בא על כל העריות וכו' (סוטה ד ע"ב).

"א"כ כמו ז' ימים שקודם יום הכיפורים נקרא ימי תשובה, לכפר כל מה שחטא בז' ימי השבוע כל שנותיו…, כך אלו ז' ימים מכפרין, וביום השמיני יהיה שמח שכבר נתכפרו עונותיו. ופן יתגאה ואיך יקריב קרבנו …ברוח נשברה וייבוש ממעשיו…לכן על אהרון, על כל אדם לדעת …שעל כל פנים המצא ימצא בך חטא עג"ל, ר"ת עריות גזל לשון הרע. וגם שאינו נמצא במעשה, מ"מ המצא בך במחשבה כאלו עשה, כי המתגאה כאלו בא על העריות, וכיוצא באינך…"

כלומר הפרשה פותחת באזהרה מפני הגאווה, שבעת ימי חניכת המשכן יהיו כשבעת הימים לקראת יום כיפור, הכנה נפשית, ניקוי וכפרת האדם. בכך הכתוב מנבא את אשר יקרה לשני בני אהרון. ה' נראה בשתי פנים, משה ואהרון מברכים את העם ובתגובה אש ירדה מהשמים ובכך אישרה את חנוכת המשכן, אך מיד אח"כ יצאה אש ואכלה את נדב ואביהוא:

[ויקרא פרק ט']  (כב) "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

[ויקרא פרק י] (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:"

אותה אש ה', מצד אחד מברכת ומצד שני פוגעת בטועים! מהי אותה 'אש זרה' שהקריבו בני אהרון, על כך רבו ההסברים, נראה לקשר בין התזכורת (ברמז) שבתחילת הפרשה שבעבודת המשכן, בעבודת ה', יש חשש לגאווה.

שירה ופורענות

במדרש תנאים (ספרא שמיני פרשה א') נאמר:

"ותצא אש לפני ה' " כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה". באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, ויש אומרים מסיני נטלו להם, שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם אמר לו נדב לאביהוא עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל…"

כלומר – התלהבות יתרה מחד או רצון לרשת את הדור הזקן מאידך? ובמדרש (ויקרא רבה פרשה כ', ח' – י') צוינו בין יתר הסיבות:

"בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן, על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה".

וכן:

"ר' לוי אמר: שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן. מה היו אומרין, אחי אבינו מלך, אחי אמינו נשיא, אבינו כהן גדול, אנו שני סגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו…"

אמ' ר' תנחומא מלמד ש"פרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה."

מכאן ניתן לומר שהצרה הבאה בעקבות חנוכת המשכן אמורה ללמד לדורות הישמרו מן גאווה. לא להתייעץ עם… לזון עיניים מהשכינה שלא ברשות. עד כה ראינו כיצד המקרא מזהיר את הכוהנים בעת עבודת הקודש ובכך מסר לכל מי שעובד את עבודת האל, עליך להיזהר! הטועים ששילמו בחייהם יהיו 'נדב ואביהו' בני אהרון! אך כפי שנראה המדרש מוצא מסר נוסף, טענה כנגד משה. זאת בדרשה על פסוקים משירת דוד – (ויקרא רבה, שמיני יא', ה'- ו'):  

"עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (שמואל ב', כב', כו' – כז').

ר' יהודה ור' נחמיה. המדרש מפרט ואצטט בקיצור:

ר' יהודה פתר קריא באברהם אבינו בשעה שבא בחסידות הקדוש ברוך הוא בא עמו בחסידות (ביקור חולים), בשעה שבא עמו בתמימות הקדוש ברוך הוא בא עמו בתמימות (בויכוח על השמדת סדום), בשעה שבא עמו בעקמנות הקדוש ברוך הוא בא עמו בעקמנות, (בתהייתו על ערירותו) בשעה שנתברר על עיסקיו הקדוש ברוך הוא בירר לו את עסקיו (מי יירשיני).

ר' נחמיה פתר קרייה במשה. בשעה שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות (במעמד הסנה), בשעה שבא בתמימות הקב"ה בא עמו בתמימות (הראיני את כבודך), בשעה שבא בעקמנות הקב"ה בא עמו בעקמנות (בשאלתו את ה', מה שמו), בשעה שנתברר על עיסקיו הקב"ה בירר לו את עיסקיו (בשליחות לפרעה).

וממשיך המדרש:

…ר' תנחום בר' יודן תני כן כל שבעת ימי המילואים היה משה משתמש בכהונה גדולה ולא שרת שכינה עליו, זה הכתוב: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כד').

אמ' ר' שמואל בר נחמ' כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך לשליחתו למצרים, זה הכתוב: "גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך" (שמות ד', י'), הרי ששה, בשביעי, אמר לו משה לקב"ה "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', יג'),

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה! אתה אומר לי 'שלח נא ביד תשלח', חייך שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרעו לו?

ר' ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו.

ר' לוי אמ' כל שבעת ימי אדר היה משה מבקש תפילה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל ובשביעי אמר לו "כי לא תעבר את הירדן הזה" (דברים ג, כז).

ר' חלבו אמר: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא! בשביעי, אמר לו לא שלך היא אלא שלאהרן אחיך היא. "ויהי ביום השמיני קרא"."

לדעת המדרש הפרשה רומזת לא רק על גאוות בני אהרון כי אם על רצונו (גאוותו) של משה לשרת בכהונה, ומדוע אינו זוכה לכך? זאת בשל סירובו לצאת בשליחות ה' לפרעה. משה אמר לקב"ה 'שלח נא ביד תשלח', הקב"ה מלמד, אף משה טעה בסירובו ועל כך לא זכה לשרת בקודש ולדעה אחרת לכן לא זכה להיכנס לארץ כנען.

cc: ויקיפדיה

"לזה באה התורה להעירו שלא נמלט, גם המתבודד מחטא 'עגל', עכ"פ כדי שלא יהיה לו מקום להתגאות, שהוא שורש לכל החטאים והעונות… ועניין חטא עגל… שאמרו חז"ל רוב העולם נכשל בגזל ומיעוטן בעריות והכול בלשון הרע (ב"ב קסה) ר"ת שלהם עג"ל: עריות, גזל, לשון הרע." 

השנה פרשת שמיני תקרא בשבוע שחל בו שביעי של פסח! והרי 'שירת דוד' היא הנקראת כהפטרה לקריאת התורה.

"עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (שמואל ב', כב', כו' – כז').

קביעת הפטרה זו לקריאת התורה נובעת מהקישור לשירה – משירת הים בקריעת ים סוף לשירת דוד ביום הציל אותו ה' מכף אויביו ומכף שאול. נראה לומר שיש לקשר את קריאת ההפטרה לדברים שנאמרו לעיל – 'שירת הים' יש ותביא לידי גאווה, לידי מחשבה שאנו חוגגים 'חלילה' את טביעת המצרים בים. 

מוכר המדרש בו הקב"ה מונע מהמלאכים לשיר בטענה – 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (ב' סנהדרין לט' ע"ב ועוד), אך משה ובני ישראל שרו ואנו שרים בכל בוקר בתפילה עד עצם היום הזה!

חשוב לברר – מהי מהות השירה על הים ודומה שסמיכות שביעי של פסח לפרשת שמיני עוזרת להבנה. כשם שחנוכת המשכן לוותה בתקלות כך יש להקפיד בהבנה שירת הים באמצעות שירת דוד! מעשיהם של אבות האומה אברהם ודוד יש ונבעו מחסידות אך יש ונבעו מעקמומיות ואף מעסקים ובכך יש ללמוד  – מה לא לעשות! כיצד אין להתנהג. וכחיזוק נציין בדרך נוספת שהרי הציווי על חג בשביעי של פסח ניתן עוד לפני היציאה ממצרים – (שמות יב', טו' – טז'):

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם":

על כך אומר ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק:

"הנה בפסח מצרים, לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, … ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויבים לחוג חג הנצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כב, יז) "בנפול אויבך אל תשמח (ובהכשלו אל יגל לבך) פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו". הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' – הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים". אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.

ולכך על נס חנוכה, אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית, וחינוך בית ה' וטהרתו, והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל. ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיתה חוששת ההשגחה שמא יאמרו 'כוחם ועוצם ידם', ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל, אשר אינו ידוע רק לכוהנים, למען ידעו כי יד אלהים עשה זאת והם מושגחים דרך נס למעלה מן הטבע.

וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל. רק היום טוב הוא "בימים אשר נחו מאויביהם" (ע"פ אסתר ט כב)… שאין השמחה רק על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם.

"…והנה במצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח" (רש"י שמות יד, ח), ואם היה אומר השם יתברך שיעשו בשביעי מקרא קודש, היה מדמה אדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים. ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר "ולא קרב זה אל זה", שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. ולכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה להם טרם שנטבעו בים ודו"ק…."

"עונש נדב ואביהוא", ציור מעשה ידי ג'ימס טיסו משנת 1896

"המקרא מתאר ורומז כיצד נדב ואביהו בני אהרון ומשה טעו" – "עונש נדב ואביהוא", ציור מעשה ידי ג'ימס טיסו משנת 1896. 

תפקידה של פרשת שמיני

פרשת שמיני באה ללמדנו שבעת עבודת המשכן, עבודת האל עלינו לחשוש ולהזהיר את עצמנו שמא נגועים אנו בחטא העג"ל – עריות (גאווה), גזל, לשון הרע. המקרא מתאר ורומז כיצד נדב ואביהו בני אהרון ומשה טעו, ומי אנו שנחשוב שלנו זה לא יקרה. בכל פעם שנשיר את שירת הים עלינו לזכור שהיה מי ששילם את המחיר. בכל פעם שנטען טענה עלינו לבדוק, מהו המקום ממנו אנו שואלים – שהרי – מובטחת לנו תשובה בהתאם, ככתוב "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (שמואל ב', כב', כו' – כז').

שבת שלום,

הרב שלמה פוקס