על סיפור בראשית וזכויות אדם: דבר תורה לפרשת נח ›

407px-Broken_Love_Heart_bandaged_2_nevit.svg
 "זכויות אדם כמוסד הן פלסטר, תחליף זמני נגד שימוש לרעה" | Broken Love Heart bandage | cc: wikipedia

 יהונתן שפע מראה לנו כיצד פעולה מתוך פחד גורמת בצורה מהירה למימושו של אותו הפחד. למימוש זכויות אדם יש שורשים תאולוגיים  ובעולם כזה האחדות מונעת את יצירת ההפרדה בדמות אותו הפחד. דבר תורה לפרשת "נח".

מאת: יונתן שפע 

בפרשת השבוע נמצאת התוצאה של מה שבעצם הוא הסיפור ה"בראשית" השני, ההתחלה השנייה של העולם. ההתחלה הראשונה הייתה כמובן בפרשה של השבוע שעבר . לקראת סיום רצף הבריאה אנחנו עושים את הצעד הראשון (וההחלטי) מיחידות לריבוי; כשאכלנו מעץ הדעת של הטוב והרע ובעצם חילקנו את העולם לשניים. החוויה שלנו כבר לא אופיינה ע"י שלמות, כל דבר היה עכשיו מחולק למה שאנחנו הרגשנו שצריך להיות ומה שחשבנו שלא צריך להיות.

אכלוס מחדש של העולם

בפרשת נוח, אחרי המבול, נמצא הסבר קצר של על הניסיון האנושי לאכלס מחדש את העולם. וכאן, בעקבות האיחוד של משפחה אחת (יחד עם זוגות בעלי חיים) שהם ההורים של כל החיים בעתיד, אנחנו מוצאים את הצעד הבא של ההתרבות שלנו.

בקשר לסיפור מגדל בבל אנחנו יכולים לנקוט בעמדה שאלוהים ולא בני האדם, יצר את השפות הרבות. אחרי הכל, הפשט של הטקסט מצביע שהשאיפה לבניית עיר ומגדל באה בכדי למנוע פיזור וריבוי. אנחנו רצינו להישאר יחד, רצינו להישאר אחד, "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם… כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת." (בראשית י"א, ו') הם אמרו אחד לשני: " וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ." (בראשית י"א, ד').

 ולמרות זאת, זו בדיוק ההחלטה, החלטה שנולדה מתוך פחד של פיזור, שהביאה להיותנו מפוזרים בכל העולם.

אך מה לסיפור בראשית ולימינו אנו? ומה אנחנו לומדים מזה על זכויות אדם?

רוב הממשלות אינן רואות בהגנה ובקידום זכויות אדם מטרה מרכזית. ישנם שלושה אמצעים בהם אנחנו יכולים לנקוט כדי להבטיח שהם יעשו זאת:

  • אנחנו יכולים להפעיל עליהם לחץ
  • אנו יכולים להתחנן
  • אנו  יכולים להוביל.

אני מבקש לדבר על האמצעי האחרון. מה זאת אומרת "להוביל" ואיך הוא מתחבר למימוש זכויות אדם? מעל פני השטח, אפשר להבין מכך כמה דברים, אך עבור כל ההפגנות מבחוץ המקור נשאר אותו מקור.

מה המובן של מימוש אמיתי של זכויות האדם? האם המובן הוא שממשלות יעשו את עבודתם ויגנו על החלשים מפני כוחות המבקשים להחליש את לדרוס את הזכויות האלה, או המובן מאליו הוא שאנחנו חיים בעולם בו אין כבר כוחות שמטרתם לעשות זאת? האם קיים עולם בו כבוד הדדי, תמיכה ואפילו אהבה הם הנורמה?

האפשרות השנייה (להתחנן) אולי נראית אידאליסטית מדי, אך אני בד"כ מוצא מקלט בדבריו של רבי שמחה זיסל זיו ז"ל הידוע כזקן (אלתר) מקלם: "אל תשאלו אם הדבר אפשרי אלא שאלו רק אם הוא הכרחי". בוודאי שאם זכויות אדם צריכות להיות ממומשות במלואן הרי זה איננו מספיק לשאוף לעולם בו מספר גדול ובלתי מוגדר של כוחות השואפים לחתור ולצמצם את זכויות האדם. לא מספיק לפעול בדרך של שמירה על ערנות מתמדת ועל שליטה,  אלא שעלינו להוביל לעולם בו כוחות שליליים כאלו ינוטרלו, יוצאו מכלל שימוש וירפאו.

לבנות את בבל מחדש |  cc: ויקיפדיה

"פחד הזה חדר לעולמנו. זהו אותו הפחד עצמו שהוביל לבניין מגדל בבל" | cc: ויקיפדיה - שחזור בבל

זכויות אדם כפלסטר

זכויות אדם כמוסד הן פלסטר, תחליף זמני נגד שימוש לרעה. בעולם אידאלי הן יהיו בלתי נחוצות לחלוטין. למרות שעולם כזה כנראה לא יקום בעתיד הקרוב, הרי חשוב שנתמקד כל הזמן במטרותינו. זאת אומרת, שהשיטות שלנו צריכות להיות בהרמוניה עם, ולשקף לחלוטין את המטרות שעליהן אנחנו מקווים להשפיע. נניח שהמטרות שעליהן אנחנו רוצים להשפיע ימומשו (בצורה של זכויות אדם), כיצד נוכל להבין את הפירוש של הדרך בה אנו אמורים לפעול בהתאמה עם מטרות אלו?

בפשטות, עולם בו זכויות אדם ממומשות באופן טבעי הוא עולם שאיננו מאופיין יותר ע"י פחד. אחרי ההתרבות הראשונית שלנו אדם פונה לאלוהים ואומר: "אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא…" (עדיין פוחד וגם אפחד). זו ההצהרה הרגשית האנושית הראשונה בתורה. הפחד הזה חדר לעולמנו. זהו אותו הפחד עצמו שהוביל לבניין מגדל בבל; אותו הפחד המוביל את האדם לכרות את עצי שכנו, לאיים על חייו או למנוע ממנו להתפרנס מאדמתו.

חשוב וצודק שננקוט בצעדי התערבות כאשר שכנים פוגעים בשכנים, אך אם אנחנו מתערבים בעודנו פוחדים, הרי שאנחנו מביאים את אותו הסרטן לעולם שאנחנו מבקשים לרפא, אנחנו יוצרים את מה שאנחנו רוצים להתגבר עליו.

אז מה הפרוש של לעשות את עבודתנו ללא פחד? התשובה שאתן איננה מלאה, אך לפחות בחלקה פרושה לשנוא את הפעולה אך לאהוב את מבצע הפעולה. כל זמן שאני מתקרב לאלו הפועלים בקונפליקט הזה כאילו הם אשמים, שוגים, רעים, טועים, הרי שהחומות בינינו, ועומדים חומות בין שכנים, נשארים שלמות. אם אני רוצה להפיל את החומות, ובאמת להוביל לעבר עולם שאין בו צורך יותר זכויות אדם, הרי ליבי צריך להישאר כל הזמן פתוח לחלוטין, לכל המשתתפים בקונפליקט הזה, באם "הם" חקלאים פלסטינים, אנשי ממשל, שופטים, אזרחים במדים, פעילים, קיצונים פונדמנטליסטים, או מתנחלים ישראלים.

כאשר אנחנו פועלים ממקום של פחד אנחנו לעתים קרובות מסיימים ביצירה או אכיפה של מה שאנחנו רוצים להתגבר עליו. כל תחושה של "אנחנו" ו"הם" מתבססת על פחד, אותו הפחד שהתחיל כאשר חילקנו בהתחלה את העולם לשניים. פחד הוא סימן וסיבה לחלוקה, הפרדה בלב עולם שבו זכויות אדם אינן מתממשות כדבר המובן מאליו. במציאות, מתחת לכל 'אין אותנו ואותם', יש רק אנחנו. יחד אנחנו יכולים לבנות עולם בו זכויות אדם יהפכו לבלתי נחוצות, ולכן, איננו יכולים להתפצל. אם אנחנו רוצים לעזור לעולם להביא עולם כזה הרי אהבה וחוסר פחד חייבים להיות דרכינו.

אנא תרמו לנו וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.