רחל לוי מדביקה את צו הפינוי על הדלת של מנכ"ל עמידר יעקב ברוש בהפגנה שנערכה במודיעין. צילום: קרן מנור – Activestills.org cc: flickr
"הם יכולים להרוס את בתינו, אך לא את הלבבות שלנו
מיבנה לענתא וחזרה
בית הוא בית הוא בית
משהו באמת השתנה"
הרב אריק אשרמן, מלווה דור חדש של פעילים ופעילות המצטרפים למאבקים נגד הריסות בתים ולמען דיור הוגן. בפעם הראשונה מזה שנים, הוא מוצא את עצמו חוצה את גבולות המאבקים ביחד עם מחנה גדל. התנועה החברתית החדשה הזאת נעה מהמאבק נגד פינוי רחל לוי ביבנה, לאל עראקיב וענאתה. נפילת החומות בין היהודים לבין הערבים מביאה אותו לחוויה אלוהית. יומן מסע.
אני תוהה מה הנביא ירמיהו מענתות היה אומר לגבי מה שנעשה בכפר הולדתו השבוע? מה היו החכמים מיבנה פוסקים לגבי האירועים במקום בו הם פעם לימדו תורה? ביום שני התעוררתי במחשבה שאוכל להשלים את כל הפרויקטים שאיני מגיע אליהם ביומיום. אבל מהר מאוד התאכזבתי מעצמי וחזרתי לשיגרת המחאות. זאת משום שבסביבות השעה עשר בבוקר נודע לי שמשטרת יבנה נמצאת בתהליך פינוי רחל לוי מדירת הדיור הציבורי. ב-14 השנים האחרונות רחל לוי נלחמת להישאר בדירה.
רחל עלתה ממרוקו בהיותה בת שנתיים. אמה קבלה דירה בדיור הציבורי, אך מכיוון שלא ידעה קרוא וכתוב החתימו אותה בתחבולה על ויתור זכויותיה בדירה. שנה אחרי מותה, חברת הדיור הציבורי, עמידר, החלה לרדוף את רחל. היא היתה אמורה להיות מפונה בחודש אפריל, אך ראש העיר ביבנה התערב. היא קבלה מכתב ממנכ"ל עמידר שבו הבטיח לא לפנות אותה לפני ניסיון למצוא פתרון. מכל מקום, באוקטובר היא קבלה צו פינוי "גמיש".
סחרור של מחאה
זו הרגשה מוכרת שנכנסים לסחרור. צריך להתגבר על ההיגיון שדורש בנקודה זאת "להתמקד". מה יכולה להיות הנקודה שיכולה לשנות מה שנראה עכשיו כבלתי נמנע? (יציאה למחאה דחופה ולא לשבת ולכתוב) מניסיוני התנגדות לפינויים בהריסות בתים של פלסטינים טובה יכולה לתרום גם בתחום של הדיור הציבורי.
אני רוצה לרוץ ליבנה, אך פעילים מ"התחברות-תראבוט" נמצאים כבר בדרכם לשם. אני לא אגיע לשם בזמן, ונוכחותי למעשה לא תשנה דבר. בתחקיר על הנושא אני מוצא שתי אפשרויות נוספות של פעולה: האחת משפטית והשנייה מדינית. נוכל לערב את התקשורת בנושא, אבל סביר להניח שהדבר לא יתרום לעצירה מיידית של הפינוי. כמה פעמים דרבנתי עורכי דין לרוץ לבית המשפט כאשר דחפורים נמצאו בשער, הדרכתי עורכי דין פחות מנוסים בתהליך? ברוב המקרים זה מאוחר מדי. אך אחת לכמה זמן זה עובד ומפתיע את כל אלו שאיבדו תקווה.
אנחנו צריכים לרוץ לבית המשפט עם רעיון חדש בהקשר של המחאה. התייעצתי עם עו"ד של שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם בקי כהן-קשת. אבל היא הסבירה לי שרחל לוי מיצתה את כל האפשרויות המשפטיות שלה. רצינו בכל זאת בשם הבת של רחל לוי, לא הצלחנו להשיג את המידע הדרוש. החלטנו ללכת עם מה שיש לנו, ואת זה להגיש להוצאה לפועל, אותה זרוע שמבצעת בפועל את הפינוי. שלחנו להם בקשה דחופה. העו"ד שלנו מתגוררת בבאר שבע ולכן חיפשנו דרך לעתור לבית המשפט ברחובות. דיברנו עם כל מי שיכול היה לעזור. חיפשנו מי יוכל לקבל פקס לרוץ לבית המשפט ברחובות.
הזמן אוזל: מישהו לרוץ לבית המשפט
רחל יידעה אותנו שהיא בדרך החוצה מהדירה שלה ביבנה. זמננו הלך ואזל. מיכל מ"התחברות-תראבוט" אמרה שמצאה מישהו לרוץ לבית המשפט. אבל רחל לא יכלה להגיע למסמכים שלה. האם נוכל להגיש את הבקשה לעצור את הפינוי, מבלי שיהיה בידינו תיק המסמכים. אמרתי לעו"ד בקי שאם הפרטים לא יגיעו בקרוב, אז נשלח ללא הפרטים הבסיסיים. זמננו הלך והתמעט. ח"כ אורלי לוי התעניינה בסיפור של רחל לוי וביקשתי את עזרתה. ביקשתי שתדבר עם השר, ולבקש שיחכו עד להחלטת השופט (בנוגע לערעור האחרון שהגשנו). "אין הרבה זמן אמרתי לה, יש לך בערך 15 דקות". זהבה גרינפלד (נראית בסרטון ההפגנה מול הבית של יעקב ברוש במודיעין) ופעילים אחרים הגיעו לסייע לרחל לוי ביבנה. עכשיו אני יכול לברר את הפרטים הנחוצים, מבלי לדאוג שרחל לוי נותרה לבדה ביבנה. הפעילים שחלקם הגיעו מתנועת "התחברות-תראבוט" אורזים את החפצים של רחל. "האם את יכולה לעשות משהו בכדי לתת לנו יותר זמן" שאלתי את רחל לוי. ח"כ אורלי לוי על הטלפון ומבקשת שאשלח את הבקשה לדניאל במשרד השיכון, ושואלת האם הדברים הועברו לשופט.בבית המשפט ברחובות מפנים אותנו לבית המשפט ברמלה. אך אנו לא מכירים כמעט איש ברמלה. ושורה של טלפונים בהולים לא הביאו אותנו לשומקום.
עו"ד בקי משיגה מישהו, לבסוף, מההוצאה לפועל והיא משוחחת איתו בטלפון. למרות שזה נוגד את הנהלים, הם מסכימים בבית המשפט לקבל את הפקס ומעבירים אותו לשופט. אנו מגלים שביבנה, ההוצאה לפועל אטמה את הבניין עם בלוקים, אני אומר לזהבה גרינפלד שתמסור לרחל שלא תתלה תקוות גדולות בהליך המשפטי. ובתוך תוכי אני מקווה לישועה מבית המשפט, או משר השיכון. דרשנו לבטל את הדרישה לפינוי. לא ביקשנו רק להשהות אותה. אך הפינוי כבר החל והבנתי שרוב הסיכויים שהפסדנו.
אין תשובות מההוצאה לפועל ומהשר. מזכירת ההוצאה לפועל אמרה שהיא דברה עם קבלן הפינוי ובקשה ממנו להפסיק את העבודה עד להחלטת השופט. מכל מקום, הקבלן טען שהוא סיים את העבודה לפני כשעתיים. אך לפי החישוב שלנו הדברים שמסר לא היו נכונים. חיבוקים ודמעות ביבנה, אך רחל כבר נמצאת ברחוב. היא רוצה להקים אוהל בגינה שלה, אך המשטרה איימה שהאוהל יוחרם. לפני זמן מה השתתפתי בישיבת בית משפט המחוזי שבה עו"ד מ"סנגור קהילתי" שכנעו את השופט להוציא צו המנוע את פינוי מאהל גן סאקר בירושלים. וחשבתי לעצמי כמה זה אירוני שאנו חוגגים ניצחון גדול בהשארת אנשים באוהלים תחת גשם וקור.
ביליתי זמן מה עם משפחתי ואח"כ נסעתי ליבנה. בערך בשעה שבע וחצי בערב הגעתי לשם, יחד עם מכונית מלאה בפעילים, חסרי דיור מירושלים. חברים ופעילים התאספו מחוץ לדירתה של רחל. דנו בתוכניות ראשוניות להפגין מול משרדו או ביתו של ראש העיר. אני חשבתי על ניסיון לפרק את הבלוקים לפני שהבטון התיבש, אך הסתבר שהוצבו שומרים במקום. חיבקתי את רחל, שהיתה יותר רגועה מתמיד. אולי היא הייתה במצב של טראומה ולכן הוא נתפס אצלי כשלווה. אולי בצורה מוזרה, רווח לה. לעיתים קרובות שמעתי מפלסטינים שקבלו צווי הריסה שהמחיר הפסיכולוגי של ההמתנה והתהייה מתי תתרחש ההריסה היא כמעט גרועה כמו ההריסה עצמה. "הסתכל על הכלבה שלי" אמרה רחל, "היא רוצה ללכת הביתה."

"ואז ג'ף הלפר התקשר, "הם הורסים את הבית של סאלים ואת הצריפים של משפחת אבו מוסא. האם אתה יכול להגיע?" זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, אך זה היה ביתו של סאלים." ג'ף הלפר ופלסטינים מקומיים בהריסות בענאתא. מתוך הפייסבוק של ג'ף הלפר
הפריצה
לפתע מישהו שאינני מכיר החליט להיות "נחשון" וטפס לחלון והתחיל לשרוט את הבלוקים בידיו החשופות. סדק קטן הופיע ואח"כ חור. מישהו אחר עם מוט, הצטרף אליו. עד מהרה נפלו למטה בלוקים, כמו חומות יריחו. הדירה הייתה משוחררת לכמה דקות. למרות טענות חברת "עמידר" יותר מאוחר ברדיו, אף אחד לא נגע בשומר (אדם רוסי מבוגר) והוא היה באופן מפתיע רגוע. השוטרים הגיעו ודיברו איתנו. מספר שוטרים נשארו לשמור על הדירה שהייתה עכשיו פתוחה. כשחזרתי לירושלים בסביבות אחת עשרה בלילה, הייתי כבר מוכן לזחול למיטה. ואז ג'ף הלפר התקשר, "הם הורסים את הבית של סאלים ואת הצריפים של משפחת אבו מוסא. האם אתה יכול להגיע?" זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, אך זה היה ביתו של סאלים.
ל"שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם" הסטוריה ארוכה עם משפחת שווארמה, מאז ההריסה הראשונה בשנת 1998, הבניה מחדש בשלושת הימים לפני תשעה באב, ההריסה מחדש יום אחרי תשעה באב, והכיסוי התקשורתי שהעלה את הנושא בתוך ישראל ומחוצה לה והוביל לירידה משמעותית בהריסות. (שומרי משפט היתה חברה מיסדת של הוועד נגד הריסות בתים, אשר בתקופה ההיא היתה קואליציה של פעילים ולא עמותה נפרדת). סאלים נסע בעולם והפך להיות סמל המאבק נגד הריסות מנהליות של בתים בשטחים הכבושים.
דור חדש של פעילים
"מהו בית ערביה" שאל פעיל צעיר שנסע לביתו אחר שהות עם רחל לוי ביבנה. דור של פעילים מבית המדרש של "רבנים למען זכויות אדם" התעסקו בהקמת ארגון חדש. אחרי הקמת הועד נגד הריסות בתים הם המשיכו הלאה והקימו ארגונים כמו "תעאיוש", המבוססים על העקרונות של שותפות בגובה העיניים עם הפלסטינים.בימים אלו, אנו עומדים מול דור צעיר עוד יותר שאינו מכיר את שורשיו. מכל מקום יש להם חלק במחאה ובהיסטוריה וביחד אנו משלבים כוחות.
בין 1889-2000 ואחרי פרוץ האינתיפדה השניה הייתי בענאתה פעמים אין ספור בכדי לבנות, לתמוך. בעבר אף נעצרתי במקום. המכונית שלי הכירה בעצמה את הדרך לביתו של סאלים. נשמתי היתה כרוכה בנשמתם של משפחת שווארמה ובקורות חברי הוועד למניעת הריסות בתים. הרב הולנדר ז"ל נהג לומר שחווית ההריסה הראשונה שלו היתה הקשה ביותר בחייו והעזרה לבנות מחדש את הבית היוותה את אחד הימים הטובים בחייו. בתו המודאגת של הרב מקס ורשבסקי ז"ל ניסתה באותו היום להזיז אותו מהמקום בשעה שכדורים עפו סביבו. הוא סרב ואמר: "זה המקום בו אני צריך להיות".
אני ידעתי היכן אני צריך להיות.
בדרך לביתו של סאלים בענאתה נזכרתי בכל הפעמים שבהם נהגתי אליו בעבר. התפלאתי שהמכונית שלי כבר איננה מכירה את הדרך כל כך טוב כמו בעבר, ושדברים השתנו. עברנו את המסוף של גדר ההפרדה. גיליתי מהמורות, זבל והזנחה. ישראל כנראה ויתרה על חסימת הבניה במחנה הפליטים שועפאת וישנה בניה מסיבית. ביתו של סאלים זה עניין אחר. הדבר הראשון שהכה בי כאשר הגעתי היה השקט שהשתרר במקום. לא היו צעקות ובכיות ולא הקול הצורם של פטישי אוויר גדול ההורסים את הגגות ואת הקירות של בתי משפחות וגם את חלומותינו (עד היום יש לי הבזקים לאחור בכל פעם שאני שומע את הפטישים הארורים הללו).
הבוץ נדבק לנעלים כאשר הלכנו לבית ערביה. שמענו את הבולדוזרים עוזבים. הריסות. אחד מהמשפחה של אבו-מוסא ז"ל רץ אלינו בכדי לספר לנו שהבולדוזר עדיין עובד על הצריפים הצנועים שנהרסו פעמים רבות. רצנו במעלה הגבעה בכדי לראות שפעילים נוספים שהגיעו מוכים, נדחפים ונדחקים ע"י חיילים וקני הרובים שלהם. ניסית לחזור לכיוון בית ערביה, אך החיילים לא רצו לשמוע את ההסבר: שאנחנו רק חוזרים בדרך שממנה באנו. למרות זאת, אני רציתי להתקרב מספיק בכדי לצלם ולראות אם נוכל להתערב ולהתנגד להרס. נסוגתי אל קשת הרחבה שישבה מאחורי הצריפים ששרדו את ההריסות. מספר ערבים-ישראלים ובני ג'אהלין הוציאו רכוש דל מתוך המבנים. הם ביקשו ממני לא לצלם אותם. וזאת בשעה שמוסא ג'אהלין דחק כן לצלם בכל זווית את המתרחש.
קולות חיילים ונביחות כלבים
השקט של הלילה הקר מופר ע"י קולות החיילים ונביחות כלבים. עוד פעם מתרוצצות מחשבות בראשי. האם יש משהו שיכול להיעשות עכשיו? חלק מהפלסטינים טענו שלא היו צווי הריסה. הערתי את עו"ד קמר מישרקי-אסעד (מנהלת המחלקה המשפטים לשטחים הכבושים בארגוננו) ואחד מעורכי הדין האחרים, לפני שקמר השיבה. בכל אופן, הם לא יכלו להשיג אף אחד בטלפון והבולדוזרים המשיכו לנוע. שמעתי גריסה מחליאה של עץ ופח שנחרשו. לא לקח זמן רב להרוס את הצריפים האלו. מפעם לפעם החיילים האירו בכיווני. הם שמעו אותי מדבר בטלפון והיו בעקבותיי. ניסיתי לסגת בין הבניינים. כמה מהם באו לכיוון שלי ודרשו ממני לעזוב את האיזור. אך הם פחדו להישאר בינות הצריפים כשהם במסגרת של צוות מצומצם.
חשבתי על טיעונים שאוכל לעשות בהם שימוש מול החיים. כאשר אני עומד פנים אל פנים מול החיילים, אני מחפש לשאול שאלות. אני רוצה לדעת מה הם מבינים בנושא החוק הבינלאומי בקשר להריסות הבתים. איך נקבע בפניהם שהבית הנ"ל הינו "לא חוקי"? כיצד נקבע הליך הוצאת אישור בניה לפלסטינים? הלילה אנחנו רחוקים מדי אחד מהשני. אני לא יכול לנסות לפתוח דיאלוג. ניסיתי צעקה. "אתם ממש גיבורים. חזקים על חלשים. האם זה מה שההורים שלכם למדו אתכם? אתם רומסים את התורה. זה חילול השם". התשובה הרגילה מגיעה: "תוריד את הכיפה שלך".
החיילים מנסים לרמוז שאני לא יכול להיות אדם דתי, אם אני רואה את צלם האלוהים גם אצל הפלסטינים. אני מנסה משהו חדש ושואל "למה?" ואח"כ אני שומע לחישה מכיוונם "תשכח אותו". המפקד שלהם נותן להם פקודה לסגת. באופן מפתיע הם השאירו רק עשרים איש ללא קורת גג ולא הרסו את רוב הצריפים.
חזרתי לבית ערביה. ערביה עומדת לבד ובוכה בשקט. אני מנסה לנחם אותה ומציע לסאלים לגשת אליה. בשנת 2003 בנינו את הבית מחדש, והחלטנו להפוך אותו למרכז של שלום. המשפחה שכרה בית במקום אחר. ארבעת ההריסות גבו מחיר ריגשי גבוה. עבור ערביה זה עדיין היה ביתה. אולי אחרי שמונה שנים היא העזה לחלום שהמנהל האזרחי החליט לעזוב אותם.
בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר עזבנו את המקום. אך כוחות הביטחון חזרו בעשרים לחמש בבוקר בכדי להרוס את הבית של משפחת אבו עומר שנבנה מחדש בקיץ שעבר על ידי הוועד נגד הריסות בתים. איני יודע מדוע הם עזבו וחזרו. אך כשהם עזבו שמעתי את המפקד אומר: " היזהרו, ישנם כאן אנרכיסטים ושמאלנים".
בחזרה ליבנה
עזבנו בסביבות שתיים לפנות בוקר, אך כוחות הביטחון חזרו בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, בכדי להרוס את הבית של משפחת אבו עומר שנבנה מחדש בקיץ שעבר ע"י הועד נגד הריסת בתים. למה הם עזבו וחזרו? אינני יודע, אך כשהם התכוננו לעזוב, שמעתי את המפקד אומר, "היזהרו, ישנם כאן אנרכיסטים ושמאלנים."
ביום למחרת דחה השופט את הערעור של רחל לוי ביבנה בטענה שהוא הגיע מאוחר מדי לבית המשפט. חברת "עמידר" הראתה את הדירה למשפחה חדשה וכבר החלה בשיפוצו. בכל אופן, המקרה של רחל לוי נמצא כעת על שולחנו של שר השיכון ואנו ממשיכים להפעיל עליו לחץ מכל זווית אפשרית. הצלחנו להביא את רחל לכמה תוכניות רדיו וטלוויזיה משמעותיות
עמידר הראתה את הדירה למשפחה חדשה והחלה בשיפוצים. המקרה של רחל נמצא על שולחנו של שר השיכון ואנחנו ממשיכים להפעיל לחץ מכל זווית אפשרית. הצלחנו להביא את רחל ואת בקי לכמה תוכניות רדיו וטלוויזיה משמעותיות. הדיירת שאמורה לקבל את הדירה של רחל פגשה אותה ואמרה שהיא איננה רוצה את הדירה. בעמידר אמרו לה שאם היא לא תיקח את הדירה, היא לעולם לא תקבל אחרת. מכל מקום, היא שמעה אח"כ את רחל ברדיו ואמרה לעמידר שהיא תיקח את המפתחות, אך לא תגור בדירה עד שימצא לרחל פיתרון. התרגשתי כששמעתי את האֵם הזקוקה לדירה מוותרת עליה כסולידאריות עם אֵם אחרת שנזרקה. כן, ישנה עוד תקווה.
יוזמות שעוד יניבו פרי
אני מודה לשם שיש לנו עוד יוזמות שעוד יניבו פרי. בשבוע שעבר לקחנו את כל מה שלמדנו על דיור ציבורי וכתבנו הצעת חוק התואמת את הדברים. ואף השקנו בכנסת בכנס גדול את הקמת השדולה לדיור הציבורי.
בבית שאן אנחנו מקיימים תוכנית להכשרת מתנדבים ודיירים שילוו את את העוסקים מול חברות הדיור הציבורי כגון עמידר. בשבועות קודמים הפעלנו בהצלחה לחץ חוקי ובינלאומי כדי להפסיק את הריסת המתקנים הסולאריים בכפרים פלסטיניים, ולפני כן עצרנו את תוכניות קק"ל לפנות את משפחת סומרין מביתם בסילוואן. במשך הקיץ הגשנו לבג"צ עתירה לגבי שיטת התכנון המפלה שמובילה להריסות בתים ועוד.
בפרשת בא (שמות י', 1, י"ג, 16). משה רואה שאלוהים הקשה את לב פרעה. הפרשנים מפרשים את הפסוקים הראשנים של הפרשה ואומרים לנו שאלוהים חיזק את לב משה. ביום שלישי, הצטרפתי לחברים פעילים שעבדו כל השבוע בבניה מחדש בענאתה. מוסה ג'האלין אמר לי: "הם הרסו את בתינו, אך את לא הרסו את הלבבות שלנו." בניה מחדש משמעותה אינה מתבטאת בשינוי במדיניות, אך זאת פעולה של התנגדות ואמונה האומרת שהלבבות שלנו חזקים. כל אחד מההישגים שלנו במשך השנים החל בהרגשה של כאב כמו זה שחשתי בשבוע שעבר הן ביבנה ובהן ענאתה. ודווקא כאב זה דוחף אותנו עם לב חזק ואמונה לקראת תיקון עולם.
משהו אלוהי
וכמו שאלוהים דיבר אל משה, אני הרגשתי אתמול בענאתה משהו אלוהי. התכנסו ביחד: פעילים מבוגרים מהוועד נגד הריסות בתים, פעילי שטח ירושלמיים, פעילים מה"מעברה", קבוצת פעילים מהמאהל "אין ברירה" בירושלים" (שתמכנו בו לאורך כל הקיץ). חלק מהפעילים שהיו זקוקים לדיור נחשבו ברובם לבעלי דעות ימניות כלפי הפלסטינים, עד שעיניהם נפקחו והם הבינו שהם חולקים את אותו מאבק עם הבדואים מהנגב וגם עם אלו מענאתה. זהו המאבק לזכות לדיור שלא מבדיל בין יהודים וערבים. באותו הערב ליוויתי את רחל לוי לביתו של מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש במודיעין. העברנו לו מכתב. והחלו קריאות המפגינים. אחת מהמפגינות דרשה זכות לדיור מאל עראקיב, יבנה ולענאתה". בשבילה הקריאה הייתה טבעית. לפני זמן כתבתי כותרת לאחד ממאמריי "משהו קורה" ובכן אני יכול לסיים את המאמר הזה ולומר "משהו קרה".
יחד עם פעילים מבוגרים מהוועד נגד הריסת בתים ופעילי שטח מירושלים ואני, היו גם פעילים מ"המעברה", קבוצת פעילים ירושלמים ואלו הזקוקים לדיור שחושלו במאהל ששומרי משפט תמכו בו הקיץ. אלו הזקוקים לדיור נחשבים ברובם לבעלי דעות ימניות כלפי פלסטינים, עד שעיניהם נפקחו והם הבינו שהם חולקים את אותו המאבק לזכות לדיור עם הבדואים של הנגב וענאתה. יותר מאוחר באותו ערב ליוויתי את רחל לוי לבית של מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש. אחרי העברת מכתב החלו הקריאות. אחת מהן דרשה זכות לדיור "מאל עראקיב (מקום בו גם הייתי באותו היום) ליבנה ולענתה". זה היה טבעי ביותר.
ישנה אמירה ישנה ש"בית הוא במקום בו נמצא הלב". נכונה באותה מידה גם האמירה: "במקום בו ישנו לב, יהיה בית".










.gif?id=9682680)
מצגת להורדה: זכויות תכנון נפרדות לישראלים ולפלסטינים בשטחים הכבושים
מצטרפת למחאה נגד הריסת בתים
תודה אילנה