אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

פרשת בא מתרחשת ברגע טעון במיוחד: בני ישראל עדיין במצרים, טרם היציאה למסע אל עבר החירות. דווקא שם, בלב השעבוד, ניתנות להם מצוות יסוד המגדירות מהי חירות אמיתית: שמירה על הזיכרון, קביעה של זמן ולקיחת אחריות מוסרית.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
(שמות יג, ח)

עוד לפני שבני ישראל חופשיים, הם מצווים לזכור ולספר. לא סיפור של גבורה וניצחון, אלא סיפור של עבדות, של פגיעות, של שלילת זכויות. התורה מבינה שעם שאינו זוכר את פגיעותו – עלול לפגוע באחרים. הזיכרון איננו נוסטלגיה; הוא אחריות. הוא נועד לעצב מצפן מוסרי, שיזכיר לנו שוב ושוב מה משמעותה של חירות אנושית.

פרשת "וָאֵרָא", השנייה בחומש שמות. שוב אני קורא את המילים החוזרות בכל שנה ותוהה: איזה שער הן פותחות למציאות חיינו היהודית-ישראלית הנוכחית? מה גנוז בזיכרון הדורות שרלוונטי לימים אלו, בהם גם לאחר המלחמה הרב-חזיתית הארוכה בתולדותינו, נותרתי – כרבים וטובים סביבי – מטולטל עד עמקי נשמתי, תלוי בין שמיים לארץ?

הטלטלה מלווה בחשש עמוק לדמותה של המנהיגות הישראלית בשעת משבר: האם תדע לקחת אחריות ולערוך חשבון נפש, כדי להתחיל בהליך הריפוי והתיקון ההכרחי לביטחון ילדינו ומדינתנו?

אני נעצר מול המילים הפותחות את הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"(שמות, ו', ב'). האל בוחר לפתוח בשיח שבו הוא מציג עצמו ישירות בגוף ראשון – "אני יהוה". זוהי הצגה המדגישה את ייחודיות הרגע: הופעה בשם המפורש, בשונה מהתגלות ה"אל שדי" לאבות בספר בראשית. פרשנים עמדו על האבחנה כי השם "אל שדי" שיקף הבטחה עתידית, ואילו השם המפורש מסמן את התגשמות הגאולה לעם הנאנק תחת הדיכוי המצרי.

בשנתיים האחרונות נישאו בפינו שמותיהם של החטופים, ילדים זקנים וטף. אנשים שלא הכרנו הפכו לקרובים לנו והתחקינו אחר קורות חייהם, חלומותיהם ואהוביהם. כאבנו ובכינו עם משפחותיהם והצטרפנו לזעקותיהם. שמותיהם חידדו את משמעות השם בקורות עמנו. לשמחתנו, החטופים החיים כבר שבו לביתם ולמשפחותיהם, אך שמותיהם של כל החטופים, החיים והחללים, אשר נותרו בלבבות, מייצגים את ערכם הנשגב של חיי האדם.

כאשת חינוך הייתי 'קנאית לשם' עוד בימים בהם עסקתי בחינוך בבית הספר, היה חשוב לי להכיר כל תלמיד ותלמידה בשמם כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים. השקעתי בכך את כל מרצי ומאודי. נוכחתי לדעת שתהליך הכרת השמות גואל אותנו מאלמוניות ומסייע למזער את חוויית הניכור והסתמיות שאנו חווים במסגרות רבות.

text